בבא בתרא | דף כ | תשלום בנזקי שכנים
נחלקו תנא קמא ורבי שמעון בדין מי שהרחיק נזקיו משכנו כדין ואף על פי כן הזיק:
"לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן... ואם הזיק - משלם מה שהזיק.
ר' שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק פטור מלשלם" (משנה דף כ ע"ב).
נראה שמחלוקתם נוגעת לשאלה יסודית, שכבר עמדנו עליה בדף היומיומי לדף יח: האם דיני ההרחקה שבפרקנו הם חלק מהלכות נזיקין הרגילות של מסכת בבא קמא, או שמא מדובר בדינים מיוחדים המסדירים את היחסים בין שכנים.
רבי שמעון סבור שדיני ההרחקה שבפרקנו הם מדיני נזיקין: חיוב ההרחקה הוא חלק מחיובו של אדם לשמור את ממונו שלא יזיק, ואם הזיק ממונו למרות שמירה ראויה - בעליו פטור מלשלם. חכמים, לעומתו, מבינים שהשיעורים השנויים בפרקנו אינם השמירה המעולה הפוטרת את בעל הממון המזיק, כי אם ההרחקה שיכול הניזק הפוטנציאלי לכפות מחשש שיוזק, קרי: הרחקה מדיני שכנים; לפיכך אם יזיק השכן - הריהו חייב למרות ההרחקה.
כידוע, יחיד ורבים הלכה כרבים, ועל כן פסקו הראשונים כתנא קמא. אך נחלקו הראשונים בדין שאר הנזיקין השנויים בפרק, שאינם נזקי אש. הראב"ד (הובאו דבריו בסוף קונטרס דינא דגרמי להרמב"ן) סבור שבשאר הנזיקין המזיק פטור, שכן כולם נחשבים גרמא, וגרמא בנזקין פטור; ואילו בעל העיטור ועוד ראשונים כתבו שהיזקים אלו מוגדרים גרמי, וניתן לחייב עליהם. [ההגדרה הפשוטה של גרמא היא נזק בלתי-ישיר, אבל יש לדון בארוכה בגדרו המדויק של המושג, ואכמ"ל; ועיין אנציקלופדיה תלמודית ערך גרמא.]
השולחן ערוך (סימן קנ"ה סעיף לג) הביא להלכה שתי דעות:
"סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו, יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב".
דבריו נראים קשים: משמע מהם (וכן דייק בנתיבות המשפט) שגם מי שמחייב אינו עושה כן אלא כשסמך המזיק במקום שהיה לו להרחיק - והרי אנו פוסקים כחכמים, שיש לחייב אף במקום שהרחיק!
נראה שהשולחן ערוך הבין כי מחלוקת חכמים ורבי שמעון מצומצמת לנזקי אש, אבל לגבי שאר הנזקים המנויים בפרק צדקו דברי הראב"ד, שמדובר בגרמא בלבד, ולא ניתן לחייב עליהם מדיני בבא קמא. אמנם עדיין ניתן לחייב על נזקים אלה מצד דיני שכנים עצמם, דהיינו שחכמים חייבו בתשלום את מי שלא הרחיק כנדרש.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)