בבא בתרא | דף לב | שטרא זייפא

"ההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מינך זבינתה, והא שטרא! אמר ליה: שטרא זייפא הוא. גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו. אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף: אמאי סמכת אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא.
ההוא דאמר לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, והא שטרא. אמר ליה: שטרא זייפא הוא. גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו. אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף: אמאי קא סמכת אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא.
אמר רב אידי בר אבין: הלכתא כוותיה דרבה בארעא, והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי; הלכתא כרבה בארעא - דהיכא דקיימא ארעא תיקום, והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי - דהיכא דקיימי זוזי לוקמי".

פירושים רבים נאמרו להסתייגותו של רב יוסף מהמיגו שקיבל רבה. אנו נסתפק כאן בהסברו של הריב"ם (בתוספות ד"ה אמאי):

"דלא אמרינן מיגו להוציא ממון".

כידוע, המוציא מחברו עליו הראיה. ומיהו המוציא? בדבר זה יש הפרש בין קרקע למיטלטלין: אשר לקרקע, אם הביא התובע עדי מרא קמא - דהיינו עדים שהקרקע הייתה שלו בעבר - מוטלת חובת הראיה על היושב בקרקע, ועליו להביא שטר או עדי חזקת ג' שנים; ואילו במיטלטלין ובמעות הנושה הוא המוציא. רב יוסף סבור שבשני המקרים דרושה ראיה מוחלטת, ושמיגו הוא ראיה חלשה, שאין בה אלא לעורר ספקות ולהטות את כף המאזניים, אך לא ראיה מוחלטת. ואכן, התוספות ועוד ראשונים נקטו (במספר סוגיות) ככלל שמיגו להוציא לא אמרינן (ועיין ברמב"ן בסוגייתנו, שנטה לחלוק על כלל זה).

אשר לשיטת רבה, בפשטות הוא חלק על הכלל הזה וסבר שמיגו יכול להוציא ממון; אך נחלקו בזה הראשונים, ולא נרחיב בכך (ראה תוספות בבא מציעא דף ב ע"א, ד"ה וזה; קטז ע"א, ד"ה והא; ובעליות דרבנו יונה על סוגייתנו).

ומה סבר האמורא השלישי בסוגייתנו: רב אידי בר אבין, המקבל את המיגו של היושב בקרקע אך לא את המיגו של המַלווה? הרשב"ם (ד"ה הלכתא) פירש שרב אידי התקשה להכריע במחלוקת בין רבה לרב יוסף והניח אותה בספק; ובספק מניחים את המעות אצל הלווה, ואת הקרקע - אצל היושב בה. אמנם לעניין קרקע פירושו טעון הסבר, שהרי הכלל הוא שבקרקע הולכים אחר חזקת מרא קמא. וכתבו התוספות (ד"ה והלכתא) בדעת הרשב"ם, שמאחר שאין מדובר כאן בספק במציאות, אלא בספק בדין, אין מעמידים על חזקת מרא קמא.

ובביאור הדבר נראה, שהרשב"ם הבין שחזקת מרא קמא היא יישום של עיקרון הלכתי המוכר לנו מעולם האיסורים - חזקה דמעיקרא. לפי עיקרון זה, כאשר יש ספק אם חל שינוי במצב נתון (בנידון דידן: הבעלות של הבעלים הקודם), אנו מניחים שלא היה שינוי עד שיוכח אחרת (ועיין קונטרס הספקות כלל א סימן ה, שהסתפק אם אכן זו מהותה של חזקת מרא קמא; וראה הדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף ק). והנה, יש שכתבו כי אין מכריעים על פי חזקה דמעיקרא כאשר הספק הוא בדין. וזה לשון האבני מילואים (סימן כ"ז ס"ק יח): "דחזקה לא אמרינן אלא בספיקא דגוף המעשה, אבל בספיקא דדינא לא מהני, ומשום דבשביל חזקה לא ישתנה הדין", כלומר לא ניתן להכריע שאלה הלכתית בגלל מצב קיים מקרי (כמובן, טענה זו אינה מוכרחת כלל ועיקר, שכן ייתכן מאוד שהחזקה לא באה להכריע בשאלה, אלא רק לומר כיצד לנהוג במצב שנוצר, ראה הדף היומיומי למסכת קידושין דף סו, דף עה ודף עט).

התוספות הציעו גם כיוון אחר:

"ונראה לר"י דהיינו טעמא דהלכתא בארעא כרבה וכרב יוסף בזוזי, משום דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא, ואית לן לאוקמי ארעא בחזקת מרה דקיימא השתא".

לפי פירושו של ר"י, רב יוסף ורב אידי מסכימים שמיגו להוציא לא אמרינן (ולכן לא ניתן להוציא ממון בעזרת המיגו במקרה של שטר החוב), ומחלוקתם סובבת על גדרי מוחזקות בקרקע לעניין זה: רב אידי מסכים שחובת הראיה מוטלת על היושב בקרקע, ולא על המרא קמא, אלא שהוא סבור כי מיגו לטובתו אינו נחשב מיגו שבא להוציא מיד המוחזק, שהרי סוף סוף הוא שיושב כאן. מחלוקת זו טעונה עיון נרחב הן בגדרי 'להוציא' במיגו הן בגדרי מוחזקות בקרקע, ועוד חזון למועד.