דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף לו | מיגו להוציא ותפיסת המזיק

בסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא" (לו ע"א) מסופר על עזים שאכלו שעורים בשדה, ובעל השדה תפס את העזים; ופסק אבוה דשמואל שבעל השדה יכול לטעון לנזק עד כדי דמי העזים, מיגו שיכול לטעון שהעזים שלו.

פסק זה נראה קשה אליבא דהראשונים הסבורים שאין אומרים מיגו להוציא, דהיינו שמיגו מועיל להגנה בלבד, ולא לתביעה (ראה לדוגמה לעיל לב ע"ב, תוספות ד"ה אמאי; ובדף היומיומי שם) - שהרי כאן בעל השדה הוא המוציא!

מסתבר שלפי הראשונים הללו נחשב בעל השדה כמוחזק, ובעל העזים - כמוציא. אלא שקשה להבין היאך ניתן לומר כן: והלוא ברור שהעזים שייכות לבעליהן, והדיון סובב רק על שאלת התשלום על החושלא!

דרך אחת לפתרון הבעיה הציע הראבי"ה (הובאו דבריו בהגהות מרדכי לבבא מציעא סימן תי"ט). לטענתו, מאחר שהעזים ניזונו מן החושלא, ניתן לראותן כשייכות - ולוּ באופן חלקי - לבעל השדה, ועל כן הוא נחשב מוחזק בהן.

ברם, נראה שיש מקום גם להסבר אחר. ייתכן שתפיסת המזיק בשעת ההיזק מועילה לעשותו משכון על תשלום הנזק, ולכן התופס נחשב מוחזק במזיק. דוגמה לדבר בבבא קמא טו ע"ב: הגמרא שם אומרת כי אף על פי שאין דנים דיני קנסות בבבל, אם תפס הניזק - אין מוציאים ממנו; וכתבו התוספות שם בשם רבנו תם, שמדובר בתקנת חכמים המתירה לניזק לתפוס את גורם הנזק דווקא, אך לא נכסים אחרים של המזיק. רבנו תם רואה אפוא דין זה כתקנת חכמים. אך ייתכן שתקנה זו יסודה בדין תורה, שהניזק רשאי לתפוס את גורם הנזק בשעת ההיזק על מנת להגן על עצמו, ומאחר שתפס - הריהו מוחזק בו, ומותר לו להמשיך להחזיק בו בתורת משכון על תשלום הנזק. מה שבאה תקנת חכמים להוסיף הוא שלניזק מותר להמשיך להחזיק בגורם הנזק גם במקרה של קנס, אף על פי שאין דנים דיני קנסות בבבל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)