בבא בתרא | דף מ | קניין בפני שניים

"קנין בפני שנים, ואינו צריך לומר 'כתובו'... האי קנין היכי דמי? אי כמעשה בית דין דמי, ליבעי תלתא; אי לא כמעשה בית דין דמי, אמאי אינו צריך לומר 'כתובו'?... לעולם לאו כמעשה בית דין דמי, והכא טעמא מאי דאינו צריך לומר 'כתובו' - משום דסתם קנין לכתיבה עומד".

מה משמעות הקביעה "קנין בפני שנים"? האם נוכחות שני עדים היא תנאי הכרחי לחלותו של קניין סודר? נחלקו בכך הראשונים.

התוספות (ד"ה קנין) ועוד ראשונים הביאו את דברי הגמרא בקידושין סה ע"ב: "לא איברו סהדי אלא לשקרי", רוצה לומר: עדים הם מכשיר לבירור האמת; אילו חיינו בעולם שכולו דוברי אמת, לא היה בהם צורך, ואין הם תנאי לחלות הקניין, אלא רק אמצעי להוכיח אותו אם יכפור המוכר (מלבד במקרים חריגים שבהם אכן יש צורך מהותי בעדים, כגון קידושי אישה). והוסיף הרא"ש (הובאו דבריו בשיטה מקובצת) שאין סיבה לחלק בהקשר זה בין קניין סודר לקניינים אחרים: "דמאי שנא קנין חליפין ממשיכה, מסירה, הגבהה וחזקה, דמועלת ביחיד?".

בגישה זו נקט גם הרמב"ם (הלכות מכירה פ"ה ה"ט), אך הראב"ד שם השיג עליו וכתב שאין הכול מודים בקניין שאין צורך בעדים. וכן הביא המאירי בסוגייתנו בשם הגאונים: "שכל שקנה מחברו בעד אחד או בלא עדים, אף אם חברו מודה לו - אינו כלום". כיצד ניתן לבאר את הצורך בשני עדים לדעת הגאונים? נראה שנוכל לבוא מאלינו למסקנה זו מתוך צירוף שני יסודות שפיתח הגאון ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק בהקשרים אחרים:

א. עדות לקיום הדבר - דהיינו עדות שהיא תנאי לחלות - דרושה כאשר יש צורך לבצר גמירות דעת ברמה גבוהה (ייתכן שגמירות הדעת מתחזקת בשל הנוכחות של גורמים שיכולים להפיץ את דבר המעשה) [ראה חידושי רבנו חיים הלוי הלכות ייבום וחליצה פ"ד הט"ז].

ב. קניין סודר אינו מעשה קניין שמעביר בעלות, אלא טקס סימבולי שתפקידו לחזק את גמירות הדעת של הצדדים; זהו קניין שמתחולל על ידי גמירות דעת גרידא, ללא מעשה [ראה הדף יומיומי למסכת קידושין דף ג ולמסכת בבא מציעא דף מו ודף מז].

נראה שכך ניתן להבין גם סברה שכתב הראב"ד בענייננו (הובאו דבריו בשיטה מקובצת על אתר), אלא שהוא מבחין בין שני סוגים של קניין חליפין:

"על תפיסת הסודר בלבד נאמר [-שיש צורך בעדים], מפני שאין בו שום משא ומתן, ושלא בעדים מחזי כחוכא וטלולא, אבל בקנין האמור במקרא 'שלף נעלו ונתן לרעהו' אין צריך לעדות אלא מה שיודה לו".

והדברים מבוארים מעט יותר בלשונו של המאירי:

"וגדולי המפרשים [= הראב"ד] מכריעין שכל שהחפץ שקנו בו ביד הקונה, שהוא קנין האמור בתורה, רוצה לומר: 'שלף איש נעלו ונתן לרעהו' (רות ד', ז), קנה בלא עדים; אבל כל שעדין הוא ביד המקנה, כגון שקנו בסודר, אינו כלום אלא בעדים, שמאחר שהוא מחזירו אצלו, אם אין עדים אינו אלא מעשה שחוק".

כאשר החליפין נעשים באופן ריאלי יותר - דהיינו כאשר נותנים לצמיתות את הנעל, הסודר או כל כיוצא בהם - אזי יש לקניין אופי של תמורה, ולא של גמירות דעת גרידא; קניין כזה קונה בכוחות עצמו, ואינו זקוק לעדות לקיום הדבר. אבל כאשר החפץ ניתן על מנת להחזיר (ראה נדרים מח ע"ב), אזי מדובר בטקס סימבולי גרידא, ש"אם אין עדים אינו אלא מעשה שחוק" ו"מחזי כחוכא וטלולא", ורק נוכחותם של עדים משווה לו אופי רציני שמסוגל לבצר גמירות דעת.