דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף סט | התחייבות למכור

הגמרא בדף סט ע"ב קובעת כי אם אמר המוכר לקונה שימכור לו קרקע ודקלים ואין דקלים בקרקע, צריך המוכר לקנות דקלים, כדי לתת לקונה את מה שהסכימו עליו.

פסיקה זו מעוררת תמיהה רבתי. אנו אמונים על ההנחה שאין אדם יכול למכור דבר שאינו ברשותו. אם כן, מאחר שלמוכר לא היו הדקלים שהבטיח, מכירתם צריכה להתבטל. מדוע אפוא צריך המוכר להשיג דקלים על מנת לקיים אותה?

הרשב"ם (ד"ה זבין ליה תרי דיקלי) כתב "שלא יהא מחוסר אמנה" - משמע שאין כאן חיוב משפטי להשיג את הדקלים, אלא רק חיוב מוסרי.

תשובה אחרת, מחודשת הרבה יותר, הביא הרשב"א בשם בעל העיטור ורבנו נסים. הרשב"א כותב בשמם כי העיקרון שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו ברשותו לא נאמר אלא במקום שהמוכר והקונה יודעים שניהם שהקניין נעשה על דבר שלא בא לעולם. אך אם הקונה טועה וסבור שהחפץ בא לעולם, חייב המוכר להעמיד לו את מיקחו. נראה כי חידוש זה נסמך על ההנחה שהליקוי בהקנאת דבר שלא בא לעולם הוא בסמיכות הדעת של הקונה; לכן אם הקונה סבור שהחפץ מצוי ברשות המוכר, ודעתו סומכת שהמכר יוכל להתקיים - הקניין חל.

הסבר שלישי כתב הריטב"א בחידושיו על אתר. הוא מפרש כי מאחר שדקלים הם דבר מצוי, שניתן להשיגו בקלות, יכול אדם להתחייב לחברו שימכרם לו, "כאילו נתחייב לו מנה". ובכן, הריטב"א מחדש שדברים המצויים בשוק, אפשר לראותם ככסף, ולכן המוכר מתחייב לא בדקל מסוים - שאכן לא בא לרשותו - כי אם ב'יחידות דקלים' (כשם שהמתחייב לחברו לתת לו מאה שקלים, לא התחייב לתת מטבעות מסוימים, כי אם לתת שווי של מאה שקלים במטבעות).

לסיכום, סקרנו כאן שלושה הסברים לחיוב המוכר לחברו דקלים לתתם לו אף אם לא היו לו דקלים בשעת המכירה. לדעת הרשב"ם, אין זה חיוב משפטי, אלא חיוב מוסרי בלבד. שיטת רבנו נסים המובאת ברשב"א היא שאכן מדובר בעסקת מכר, וכאשר הקונה אינו יודע שהחפץ לא בא לעולם - העִסקה חלה. ואילו הריטב"א כתב שאין זו עסקת מכר, כי אם עסקת התחייבות, אלא שהמוכר התחייב לשלם את ההתחייבות בדקלים דווקא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)