חולין | דף סא | בדיני התורה הסימנים הם מהות הדין

אביי בהסבר המשנה אומר שסימני הכשרות של העופות לא ניתנו לנו הלכה למשה מסיני:

"אמר אביי: לא נאמר פירושן מדברי תורה, אלא מדברי סופרים".

כלומר, בפרשת שמיני מונה התורה את שמות העופות הטמאים. מכך ניתן היה להסיק, בפשטות, שכל עוף שאיננו מופיע באותה רשימה - טהור הוא. אמנם, רש"י על הגמרא בחולין (סב, ב) מפרש באופן אחר:

"ומתוך שאין אנו בקיאין בהם, נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס, דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה, ולאחר זמן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת: עוף שמסרו לנו אבותינו - טהור, ושלא מסרו לנו - יש לחוש."

כלומר, אין לנו לסמוך אלא על אכילת עוף שנמסר לנו מאבותינו שהוא טהור. על פי זה, סימני הטהרה בעופות נקבעו רק מכיוון שאין אנו יודעים להתאים בין העוף שלפנינו לשמו המקראי: חכמים - שידעו מהם העופות הכשרים - מנו את הסימנים המשותפים לכולם, אולם רק עופות אלו הם המותרים, ולא עופות אחרים הנושאים סימנים אלו.

הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק א, הלכה טו) פסק, בהתבסס על הגמרא בחולין שבעופות שאינם דורסים - די בסימן כשרות אחד. אמנם פרס ועזניה, שהם עופות טמאים, עונים גם הם על הגדרה זו, אולם עופות אלו "אינן מצויין בישוב, אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד" (שם, הי"ז), ולכן אין לחשוש להם.

השו"ע (יו"ד פב, הלכה ב) חלק על הרמב"ם, ופסק שאף אם יש לעוף ג סימנים אין לאכול אותו אלא אם כן יש מסרות שהוא טהור. בדומה לעניין העופות, גם בעניין חגבים, התורה (ויקרא י"א, כב) מנתה את המינים המותרים באכילה:

"אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ".

על סמך זאת פסק הרמב"ם (שם הלכה כב) שמי שבקי בהן ובשמותיהן אוכל ומי שאינו בקי בודק בסימנים. גם כאן העיר השו"ע (שם פח הלכה א) שאף אם יש את כל הסימנים אין לאכול אלא אם יש מסורת ששמו חגב.

בשונה מעופות וחגבים, הצריכים מסורת לאכילתם, ביחס לדגים ובהמות פסק השו"ע שאין צריכים מסורת לאכילתם (שם ע"ט, א; פ"ג, א). אחד מסימני הטהרה של הדגים הוא קשקשת. השו"ע (שם) פסק, שקשקשת "הן הקליפות הקבועות בו", והרמ"א העיר ש"אם אי אפשר לקלפן מעור הדג - לא מקרי קשקשת". בעניין זה פסק הנודע ביהודה (שו"ת נודע ביהודה תניינא, חלק יו"ד, סימן ל):

"אם כדבריו כן הוא, שאינן נקלפים בשום פעולה מן העור - דבר פשוט הוא שאינן נחשבים קשקשים [...]. וגם אני לא אמרתי אלא שעל כל פנים יהיו נקלפים ע"י שריה במים רותחין, או במי אפר."

כלומר, הוא מתיר באכילה דגים שקשקשיהם ניתנים להסרה רק על ידי פעולת השרייה וכדומה. על פניו, הדבר צריך עיון: מה המקור לכך, שהאפשרות לקלף את הקשקשים בדרך דחוקה היא הגורם לכשרות הדג? אולי גם כאן יהיה צורך במסורת, שדג זה הוא טהור?

תשובה אפשרית ניתן למצוא בדברי החת"ס (שו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן כה), ביחס לכשרות אתרוגים:

"אודות האתרוגים - הנה כל הסימנים אינם סימנים דאורייתא ואפילו מדרבנן אינם אלא שהמציאו האחרונים לפי הגדלים במדינתם [...]. והנה כל דבר שאין לו סימן דאורייתא - נאכל במסורת..., ומן הדין דינו של אתרוג כדין עוף טהור נאכל במסורת. "

לדבריו, כל דבר שסימניו אינם מן התורה - נאכל על פי מסורת, ואילו כל מה שסימניו מן התורה - ניתן לסמוך ולהכשיר על פי סימניו בלבד.

ניתן להסביר, שסימנים המפורשים בתורה יוצרים את הדין (הגדרת הכשרות מהתורה), ובדיני תורה אפשר להפעיל את שיקול הדעת, לדמות דבר לדבר.

לעומת זאת סימנים דרבנן הם תיאור של תכונות משותפות, אותן מצאו חכמים בעופות שכשרותם הייתה ידועה להם מרבותיהם. לפיכך, אין אנו יכולים להתיר רק על סמך סימנים אלה, כיון שאם חז"ל נתנו סימנים שנמצאים בעופות כשרים ,לא בהכרח הימצאותם מעידה על כשרות העוף כפי שמסופר בגמרא (חולין סב, ב) על 'תרנגולת האגם' שהוחזקה כטהורה ולאחר מכן חזרו והורו שהיא מן העופות הטמאים.