טעם בדיקת חמץ מדרבנן

במשנה בתחילת מסכת פסחים נאמר שאור לי"ד בניסן בודקים את החמץ. כפי שראינו בפעם שעברה, הגמרא בדף ד ע"ב כותבת שחובת בדיקת חמץ היא רק מדרבנן, ומדאורייתא "בביטול בעלמא סגי". מדוע, אם כן, תיקנו חכמים לבדוק?

רש"י (ב ע"א ד"ה בודקין) כותב: "שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא". הר"ן הסביר, שאף שמדאורייתא מספיק ביטול - חכמים חששו שאדם לא יבטל את חמצו בלב שלם, ועל כן תיקנו לבדוק את הבית מחמץ ולוודא שבאופן מציאותי אין חמץ בבית.

תוספות (ב ע"א ד"ה אור) חלקו על רש"י, וטענו שלעניין "בל יראה" ו"בל ימצא" מספיק לבטל את החמץ. לדעתם, חכמים חששו שמא האדם ימצא חמץ בביתו ויבוא לאוכלו בפסח, ועל כן תיקנו לבדוק את הבתים ולוודא שאין בהם חמץ.

למחלוקת זו, האם בדיקת חמץ נתקנה מחשש "בל יראה" או מחשש אכילה, יש מספר השלכות להלכות הבדיקה:

1. האם יש חובה לבדוק כאשר החשש היחיד הוא שיש בבית חצי כזית חמץ? חצי שיעור, כידוע, אסור באכילה מהתורה. עם זאת, ה"שולחן ערוך" פסק שאין איסור חצי שיעור ב"בל יראה", והאחרונים הסבירו זאת בדרכים שונות. מכל מקום, הט"ז (תמ"ב, ה) מציע שאם הבדיקה ניתקנה מחשש ל"בל יראה" - חייבים לבדוק רק אם אולי יש בבית כזית שלם של חמץ; אך אם החשש הוא לאכילה - חייבים לבדוק אפילו אם אולי יש בבית חצי כזית.

2. במשנה בתחילת ביצה מובאת שיטת בית שמאי, ששיעור "בל יראה" בשאור אינו בכזית אלא בככותבת, בניגוד לאכילה. אם ודאי שאין בבית ככותבת חמץ ורק אולי יש בו כזית חמץ - שייך לבדוק חמץ משום חשש אכילה (כשיטת תוס') אך לא משום "בל יראה".

3. ישנם מיני חמץ שלחלק מהשיטות אסורים באכילה אך אין בהם איסור שהייה: תערובת חמץ, חמץ נוקשה ועוד. במינים אלו, מתבקש שלפי תוס' יהיה חיוב בדיקה ולפי רש"י לא.

4. בדף ד ע"א מתלבטת הגמרא לגבי שוכר ומשכיר, כאשר החמץ שייך למשכיר אך השוכר גר בדירה - על מי מוטלת חובת הבדיקה. הרש"ש מסביר שהגמרא מתלבטת בין שתי ההבנות של בדיקת החמץ: אם הבדיקה היא משום חשש "בל יראה" - הבעיה היא של המשכיר, אך אם החשש הוא לאכילה - הנקודה המשמעותית היא מי נמצא בבית בפועל.

5. תוס' י ע"ב (ד"ה ואם) העלו נפקא-מינה נוספת בינם לבין רש"י: אם אדם לא בדק לפני פסח - האם הוא חייב לבדוק את ביתו אחרי פסח, מחשש שמא יאכל חמץ שעבר עליו הפסח? לדעת רש"י ברור שאין חובה לעשות זאת, אך לדעת תוס' - ייתכן שיש בכך עניין.