בונה | 1
הבונה כלשהו
שנינו במשנה:
"הבונה - כמה יבנה ויהא חייב? הבונה כלשהו" (קב:).
לכאורה, עיקר מלאכת בונה הינה בעשיית בניין, אלא שמשנתנו אומרת שחייבים גם על כלשהו של בניין, אם הוא פועל בבניין קיים, כמבואר בגמרא שם:
"כל שהוא למאי חזיא?
אמר רבי ירמיה: שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו. דכוותה גבי משכן - שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן.
אביי אמר: כיון דמשתכי - לא עבדי הכי. אלא: שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה. דכוותה גבי משכן - מבשלי סמנין לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן, עושין פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה.
רב אחא בר יעקב אמר: אין עניות במקום עשירות. אלא: שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו[1] וסותמו, דכוותה גבי משכן - שכן קרש[2] שנפלה בו דרנא - מטיף לתוכה אבר וסותמו".
מדוע הוצרכה הגמרא למצוא מקור לכל אחת מהאופציות שהוצעו עבור בניין כלשהו במשכן? והלא, די שנמצא בניין כלשהו במשכן, כדי שנוכל לחייב בכל מציאות של בניין כלשהו!
במבט ראשון היה נראה מן הגמרא, שאין לחייב על בניין כלשהו אלא באופן כזה שהייתה דוגמתו במשכן, ומה שלא היה דוגמתו במשכן, אין לחייב עליו. לפי זה, אין לחייב על בניין כלשהו אלא כשפועל לתקן בניין קיים, והפעולה מקבלת חשיבות מצד התועלת בבניין כולו, אבל בניין כלשהו כשלעצמו, כגון עני החופר גומא לפרוטותיו, אין חייבים עליו. וקצת משמע כן מדברי התוס' בסוגיה שכתבו:
"דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכוותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא, אבל מוציא עיטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב" (ד"ה כלשהו).
דהיינו, שלא כל בניין כלשהו יש לו חשיבות, ולכן הוצרכו לחפש בניין כלשהו שהיה במשכן, ומקבל חשיבותו מכוח זה.
והדברים מבוררים יותר בלשונו של הריטב"א על אתר שכתב:
"פירוש: דאע"ג דאנן אבות מלאכות גופייהו ילפינן ממשכן ולא שיעוריהם, כי השיעורים מסורים לחכמים, הכא איידי דבנין כל שהוא לא משמע דלהוי חשיב מלאכה איצטרכינן למיסמכיה אמשכן".
והיינו, שבניין כלשהו נחשב מלאכה רק אם אנו יכולים לסמוך אותו למשכן, ובלאו הכי אינו מלאכה חשובה.
ויש לעיין למסקנה שמצאנו בניין כלשהו במשכן, אם יש לחייב גם בחופר גומא לפרוטותיו, או להצניע מחטים וכיו"ב, או שמא אין לחייב בבניין כלשהו אלא כשמשתלב בבניין קיים, וצ"ע.
הגדרת המלאכה
עוד אמרו בגמרא:
"אמר רב ששת: היתה לו גבשושית ונטלה, בבית - חייב משום בונה, בשדה - חייב משום חורש. אמר רבא: היתה לו גומא וטממה בבית - חייב משום בונה, בשדה - משום חורש" (עג:).
מגמרא זו עולה כי כל שינוי במסגרת הבית והשוואת גומותיו, יש לחייב בזה משום בונה. מה נכלל בדיוק במלאכת בונה? מהי הגדרתה המדוייקת? נראה, כי כדי להגיע להגדרה מדוייקת יותר, אנו נדרשים לעיון בדין המגבן.
בהמשך המסכת (צה.) איתא שמגבן חייב משום בונה, וצ"ע בגדר הדמיון של מגבן - יוצר הגבינה - לבונה. הראשונים, מיעטו מאוד לעסוק בנקודה זו ביחס למגבן, ועסקו רק בשאלה, כיצד יתכן שלמרות שאין בניין בכלים יש בניין באוכלין. אמנם, בתשובתם לשאלה זו, נראה שהבינו שיסוד הבונה שבמגבן, הוא מצד עצם העשייה של הגבינה, וז"ל הרשב"א:
"אבל לעשות כלי לכתחלה אין לך בנין גדול מזה ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי, ובזה ניחא לי הא דאמרינן לעיל בפרק המצניע (צה.) דמגבן חייב משום בונה, ואם אין בנין בכלים היאך אפשר שיש בנין באוכלין? אלא שהעושה דבר מתחלתו חייב משום שהוא עושה כלי והוא הבונה" (קב:).
מדבריו קצת משמע שעצם הענקת הצורה של הגבינה לחומר הגלם של החלב הוא שנחשב למעשה המלאכה, וזוהי מלאכת הבונה של לקיחת חומרי גלם על מנת להעניק להם צורת בניין או כלי או גבינה.
כדמות ראייה לכיוון זה יש להביא מן הסוגיה בעניין גודלת שערה:
"גודלת ופוקסת - משום בונה. - וכי דרך בנין בכך? - אין, כדדרש רבי שמעון בן מנסיא: ויבן ה' א- להים את הצלע מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם" (צה.).
בגודלת, נראה לי שהדבר יותר פשוט שזיקתו לבונה היא מצד עיצוב השיער בצורתו הייחודית. ממילא נראה, שאפשר לפרש שעיקר הגדרת מגבן כבונה היא מצד הצורה המוענקת לחלב בהתגבשותו[3].
מכוח הבנה זו, נראה כי ניתן להבין דברי ה'פני יהושע'[4] במסכת ביצה, וז"ל:
"דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה, היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים דבכה"ג מכוון לעשותן כמו בנין למען יעמדו ימים רבים, משא"כ עשיית גבינות שהותר ביו"ט על כרחך היינו לאכול לאלתר וא"כ בכה"ג לא שייך ביה בנין כלל ולא גרע מבונה על מנת לסתור דפטור" (ביצה יב.).
לדברינו שמגבן הוא בונה מפני הצורה המוענקת לגבינה, מובן מאוד חילוקו של הפנ"י[5].
פסק ההלכה
והנה, בפסק השו"ע מצאנו כי כתב כך:
"המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכן כל כיוצא בזה" (סי' ש"מ סעיף י).
ועיין במג"א שתמה:
"וצ"ע דלמה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש ססי' שי"ט גבי המגבן. וצ"ל דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו" (שם יז).
והיינו נמי כדרכנו שאין מגבן אלא בעיצוב הצורה הייחודית. והוסיף ה'חיי אדם':
"אפילו בדבר מאכל שייך בנין, כגון המגבן גבינה וכיוצא בו. ולאו דוקא גבינה[6]" (כלל ל"ט, סעיף א).
ובנשמת אדם כתב:
"דהעושה גבינה בעל תמונה הוי בונה, אבל המגבן ביד דהיינו שמערב אותו ומדביקו בידיו זהו משום לש"
(כלל צ"ג, אות א).
אבל עיין רמב"ם שכתב:
"ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין" (הל' שבת פ"ז, הלכה ו).
נראה מדבריו שיסוד הבניין במגבן נעוץ בדיבוק החלקים לגוף אחד, ולא בעיצוב הצורה. וכבר הסתפק המהר"ח או"ז בשאלה זו אם מוקד הגיבון בצורה המוענקת לגבינה או בדיבוק החלקים ליחידה אחת, וז"ל:
"ונסתפק מהר"ח זצ"ל אם הפי' כשהוא מרביע או מעגל הגבינה זה נקרא בניין, אם כן לפי זה הטווארוג היה מותר לעשות בי"ט דאינו חושש אם לריבוע או לעגלו, אבל אם הפי' הוא משום שנעשה גוש אחד א"כ גם הטווארוג היה אסור לעשות בי"ט" (דרשות סי' א').
מדברי הרמב"ם נראה שהמוקד הוא בדיבוק החלקים, וצ"ע על המג"א שהביא דברי הרמב"ם הללו (סוף סי' שי"ט ס"ק יח), ומאידך כתב (בסי' ש"מ) שהיסוד הוא בעיצוב הצורה.
ואשר נראה, שלדעת הרמב"ם אין לחייב משום בונה אלא על דיבוק חלקים ועשייתם לגוף אחד שמתפקד מעכשיו כיחידה אחת לכל דבר ועניין, והיחידות השונות שמהם הורכב, אין להן יותר מקום, וזהו המצב בגבינה. אבל בעיגולי דבילה המצב אינו כזה, שם הדיבוק עשוי לנוחיות הייבוש והשיווק, אבל כשיבוא לאוכלם, יפרידם שנית, ולכן אין זה בניין, ששם הכול הופך ליחידה אחת שאינה מיועדת כלל לפירוק.
מאידך, לסבורים שעיצוב הצורה הוא המגדיר, יש לומר ששאני מקבץ דבלים משום שלא נשתנה הדבר במהותו, כדכתב ערוך השולחן:
"ואין זה דמיון דמגבן נשתנה צורתו מן קודם הגיבון לאח"כ כמו בבנין מעצים לבית ולא כן בתאנים"
(סי' ש"מ סעיף ח).
אבל המג"א סבור, כנראה, שיש דרישה לשני תנאים כדי שייחשב בונה: דיבוק חלקים ועיצוב צורה. וכן הבהיר הדברים בנשמת אדם:
"ונ"ל ע"פ מה שכתב המ"א בסימן ש"מ דמגבן חייב משום בונה היינו במכוין לייפותו ולהשוותו ע"ש שהוכיח כן מהרמב"ם, ועכ"פ מבואר בהרמב"ם דבנין דגבינה הוא מפני שמחבר החלקים יחד, ע"ש במ"א בסוף סי' שי"ט, וא"כ הא תינח כשעושה גבינה ומשוה אותו לבעל תמונה עגול או ארוך דבזה שייך בנין, אבל כשנותן לתוכו דבר שיתקבץ רק החלב ויתייבש מעט דזהו משום בורר וזה מותר בי"ט. וזה שהיה שואל אביי מהו לגבן, אין כוונתו לגבן לבעל תמונה, דבודאי ידע הברייתא דמגבן חייב משום בונה. ולכן אמר ליה מאי שנא מלישה, פירש"י דזה נמי ללישה דמי, דמכיון שאינו עושה בעל תמונה אין כאן בנין כלל, וע"ז השיב רב יוסף שאני לישה דאי אפשר מעי"ט, אבל זה אפשר מעי"ט. .. ובזה יתיישב היטב דבגמ' שלנו אמרי' דמגבן חייב משום בונה ובירושלמי שבת במלאכת ממחק איתא בהדיא דחייב משום לש[7], ובזה מיושב היטב דהעושה גבינה בעל תמונה הוי בונה, אבל המגבן ביד דהיינו שמערב אותו ומדביקו בידיו זהו משום לש" (שם).
לאור הדברים הנ"ל, עלו בידינו כמה יסודות בדיני בונה: אם עשיית הצורה המעוצבת של הבית, הכלי או החפץ, ואם דיבוק החלקים השונים לגוף אחד, ואם שילוב שני הדברים הללו יחדיו.
וראה 'אבן האזל' על הרמב"ם שכתב:
"דעיקר אב המלאכה של בונה הוא בונה בניין שע"כ יש בו שני העניינים- הא' שהוא עושה אוהל קבוע [=מבנה[8]], ב' שהוא מקבץ חלק אל חלק ונמצא דעושה אוהל קבוע באמת אינו אלא תולדה דהיינו שהוא דומה לאב במקצתו, דהיינו עשיית האוהל קבע, וכן המגבן את הגבינה הוא ג"כ תולדה דבונה היינו בתולדה השנית שהוא מקבץ חלק אל חלק כמש"כ הרמב"ם בפ"ז הנ"ל" (שבת פ"י, הלכה יז).
לדבריו האב של בונה הוא רק בהצטרף שתי הנקודות של עשיית מבנה ודיבוק חלקים, אבל כל אחד לבדו לתולדה ייחשב, ומפני זה הקשה שם על דבריו אלו מדברי הרמב"ם שכתב:
"המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גיא הרי זה בונה וחייב" (שם פ"י, הלכה יב).
משמע מכאן שהרמב"ם סבור שהוא אב[9], והלוא אין בו דיבוק חלקים, ואם כן אינו אלא תולדה! ויישב האבן האזל שם שאם פועל בבית שהוא עשוי מדיבוק חלקים ויש בו מבנה הרי זה אב, אף שאינו עוסק כרגע ממש בדיבוק חלקים, ובזה אתי שפיר הרמב"ם הנ"ל הבנוי על יסוד הסוגיה לעיל (עג:)[10].
אמנם, למעלה הבאנו דברי הסוגיה ריש הבונה בעניין כלשהו למאי חזיא, ובאחת הדרכים הציעו שם – שכן עני חופר גומא להצניע שם פרוטותיו ודכוותה במשכן שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן. התלבטנו למעלה במסקנת הסוגיה, אם אין לחייב באופן זה כלל, או שיש לחייב לאחר שמצאנו בניין כלשהו במשכן. ונראה שאם היה מדובר בבניין גדול וחשוב כגון חופר בור למים לביתו, משמע שפעולה זו היא אב של בונה אף שאינו עושה זאת דווקא במסגרת של בית, שהרי החופרים אינם חופרים דווקא בבית.
ועוד יש להקשות הרי בסוגיה עג: אמרו שהמשווה גומות - בבית חייב משום בונה ובשדה משום חורש, וצ"ל שאין זה נגד הסוגיה עג: שלא אמרו שם לחלק בין שדה לבית דווקא, אלא בין פעולת השוואת גומות במגמה חקלאית שהיא חורש, לפעולה שאינה במגמה זו ואינה בקרקע המיועדת לחקלאות שאינה חורש אלא בונה, אבל עדיין קשה שאין בו דיבוק חלקים ולדברי האבן האזל היה לו להיחשב תולדה ובגמרא נראה שהוא אב של בונה.
לפיכך נראה לי לומר, שאף שנקבל את דברי האבן האזל בנוגע ליסוד הכפול של בונה שיש לו תולדות משני סוגים כאוהל ומגבן וכנ"ל, מ"מ כשבונה ממש בגוף הקרקע ויוצר מבנה קטן כגומא, או בניין חשוב כבור וכיו"ב הוי עצם הבונה אף שאין בו דיבוק חלקים. ורק באוהל נחשב מבנה כזה כתולדה, כיוון שביסודו אינו פעולה כל כך בגוף הקרקע, אלא ניצב על הקרקע, הוי רק דמיון לבניין של קרקע שיש בו המבנה, והוי תולדה, וכשהמבנה הוא בגוף הקרקע ממש כגומא הוי אב דבונה, ודו"ק.
|
* |
********************************************************** |
* |
|
* * * * * * * * * * |
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/ |
* * * * * * * * * * |
[1] אבל המאירי גרס 'בכירתו', ולדבריו אין מדובר בתיקון הבירה – הבית, אלא בתיקון הכירה, ולכאורה, הוא בניין בכלים, עיין להלן שנרחיב בדין זה, אך עיין בדבריו שתירץ: 'ואף בכירה יראה לומר כן שהכירה מחוברת לקרקע היא'.
[2] אף שקרש הוא תלוש, ולכאורה הוא בניין בכלים, הרי הוא חלק מבניין המשכן, וראה מאירי למשנתנו מה שכתב ליישב ע"פ הירושלמי: 'מה בנין היה במשכן שהיו נותנים את הקרשים על גבי אדנים ..הדא אמרה אפי' אדנים כקרקע הם'
[3] וראה עוד להלן דיון רחב בעניין גודלת ופוקסת. וראה עוד ריטב"א שבת קב: שכתב שדברי הגמרא על חיוב מגבן משום בונה אינם עומדים למסקנה: 'ולא עוד אלא שאפי' במגבן הוה ס"ד שיש משום בונה (עי' לעיל צ"ה א') אלא שדחו בגמרא שאין דרך בנין באוכלים', אך דחייה זו אינה לפנינו שם בגמרא, וצ"ע.
[4] דברי הפנ"י מצויים גם בשבת צה.[וז"ל שם: 'דהא דאמרינן הכא בשמעתין המגבן חייב משום בונה היינו דוקא דמגבן כדי ליבשם ולהצניען לזמן מרובה או למוכרן דבכה"ג צריך לעשותן ולתקנן כעין בנין כדי שיתקיים ולא יתפרק אבל במגבן כדי לאכלה לאלתר באותו היום נראה דלא דמי לבנין כלל'], ובאו לפתור את קושיית התוס' שם להתיר בניית בית ביום טוב מדין מתוך, ויישב הפנ"י שביום טוב לא הותר המגבן ששייך לבונה אלא גיבון לצורך שעה, ועכ"פ לפירוש שהצענו, יש מקום להבין את שיטתו.
[5] עיין חתם סופר ביצה שם: 'ומ"ש פ"י דמגבן לאכול ביומי' לא הוה בנין דה"ל כבונה על מנת לסתור דשרי'. ולא ידעתי מוצא זה הדין דיהי' מותר לפרוס אהל על מנת ליסתור'. החת"ס הבין את מוקד הפנ"י בכך שכיוון שהמגבן לצורך שעה הוי בונה על מנת לסתור, אך נלענ"ד שלא לזה כיוון הפנ"י, ועיקר כוונתו שאינו דומה לבניין כלל כיוון שאינו מעניק לו צורה מעוצבת, וכדמוכח מדבריו שבת צה. – עיין הערה קודמת- ומש"כ דלא גרע מבונה על מנת לסתור, לא בא להשוותו לזה אלא לומר שבזה אינו דומה לבניין כלל לא יהא חמור מבונה ע"מ לסתור שפטור, ואין בו בונה מן התורה וממילא בנידוננו הותר לגמרי ביום טוב, ודו"ק.
[6] והוא ע"פ המג"א הנ"ל שכמכוון לעצב הצורה חייב משום בונה.
[7] ז"ל הירושלמי שבת ז/ג: 'המגבן והמחבץ חייב משום לש'.
[8] באופן פשוט נראה שהמבנה המדובר הוא כעין קורת גג העשוייה לצל, וראה עוד להלן.
[9] נראה שהדיוק מדקאמר 'הרי זה בונה' ולא קאמר 'חייב משום בונה'.
[10] הבאנו הדברים למעלה בפיסקה הראשונה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)