בונה | 14 | אוהל
עסקנו עד כה, באוהלי קבע ועראי העשויים לצל. אולם, חז"ל גזרו גם על העמדת מבנים וצורות הדומות לאוהל אף שאינן עשויות לצל. ונחלקו הראשונים והפוסקים בגדרים המדוייקים של איסור זה.
"אמר רב יהודה האי מדורתא [רש"י: היסק גדול שעושין לפני שרים כדרך בנין עושין לו כתלים מארבעה רוחות וסודרין עצים למעלה ודומה לאהל] מלמטה למעלה [לסדר העצים של כתלים תחלה לעשות עליהם הגג אסורין שדרך בנין הוא] מלמעלה למטה [להתחיל תחלה מן הגג ואחר כך יסדרו תחתיו עצי הכתלים שרי] וכן ביעתא וכן קדרה וכן פוריא וכן חביתא" (ביצה לב:).
ובתוס' שם ד"ה מלמטה כתבו:
"וא"ת היכי מסדרין שלחן שאין לו רגלים על גבי ספסלים שלו דמתחלה משימין הספסלים ואח"כ משימין עליהם את השלחן? י"ל דהואיל ואין להם מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות לצדדים המגיעות לארץ... וגם פוריא לא מיירי כגון מטה שלנו שאין לה מחיצות אלא שיש לה מחיצות".
לשיטת התוס' אין איסור עשיית אוהל אלא בדבר שיש לו מחיצות, ובכל מקום שאינו עשוי לצל, ואיסורו הוא מצד שדומה מבחינה חיצונית לאוהל, אינו אסור אלא כשעושה מחיצות תחילה ואחר כך את הגג, ואם אין לו מחיצות, או שהיו עשויות מבעוד יום[1], מותר לו לתת את הגג עליהן, וכן אם שינה את הסדר והביא את הגג תחילה ואחר כך הציב מחיצות מותר[2].
אמנם ברש"י שם לעניין ביעתא כתב:
"ביצים גסות הנתונות על פי כלי חלול כעין טרפי"ד [חצובה] .. אין מושיבין את הכלי תחלה ואחר כך יסדר עליו אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואחר כך יושיב הכלי על הגחלים שלא יעשנו כסדר בנין".
והוא שלא כשיטת התוס' הנ"ל, שאכן השיגו על רש"י:
"ולא כפי' רש"י שפי' ביצים שמסדרין על גבי אסכלא דכיון דליכא מחיצות לא הוי כעין בנין"
ונראה שרש"י לשיטתו שעיקר אוהל בגג דווקא, והוא סבור שכל שנותן גג על חלל מסויים יש בזה תורת אוהל ויש לעשותו בשבת בשינוי, שיקדים הגג לחלל. וכתב המאירי שם להסיק על פי שיטת רש"י:
"ומכאן אנו למדין שאין מסדרין כרעים שתחת השולחן תחלה וליתן אח"כ השולחן עליהם בשבת ויו"ט אלא שיעמידו שנים את השולחן באויר ויבא השלישי ויכריע את הכרעים תחתיה".
והרשב"א הסכים עקרונית עם התוס' והוסיף להביא בשמם:
"אלא לא אמרו כאן אלא שלא ליתן ביצה מכאן וביצה מכאן וביצה על גביהם שזה כבנין שעושין מחיצות ואח"כ נותן את התקרה וכענין פוריא ואמרו בתוספות דאפילו בכי הא לא אמרו אלא כשצריך לאויר של מטה אבל במה שאין צריך לאויר לא וע"כ כתבו שמותר להניח ספר מכאן וספר מכאן וספר על גביהם לפי שאין צורך לאויר שתחתיהם".
שיטה זו המובאת בדבריו בשם התוס', אינה מסתפקת בדרישת עשיית המחיצות, היא דורשת גם שישתמש באויר שתחתיו, דהיינו, שירצה להשתמש בחלל שנוצר על ידי עשיית המבנה הזה. נראה שהטעם הוא מפני שאנו מבקשים לקרב הדבר לאוהל המקורי, שעיקרו ליצירת החלל לצל ולמסתור, ואף בזה דרש שימוש כלשהו בחלל של המבנה.
וביתר פירוט כתב כן הרשב"א במסכת שבת, אלא שמדבריו שם נראה כיוון מחשבה נוסף:
"וכתבו בתוספות בענין דכללא דמילתא דלא אסרינן משום אהל אלא מידי דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש לאויר שתחתיו, אבל סדור השלחן שנותנים שתי ספסלים שיש להם רגלים דקים ועורכים עליהם את השלחן לא מיקרו מחיצה, ותמיהא לי דגוד מי עביד ליה מחיצות גמורות רחבות והלא אין פורסין אותו אלא על קונדסין, ופריסת השלחן אפשר שהיא מותרת מפני שאין משתמשין באויר שתחתיו, מה שאין כן במטה שמשתמשין בה באויר שתחתיה בנתינת סנדלין וכיוצא בהן" (שבת קלח. ד"ה אבל).
בדבריו שם עולה כיוון נוסף, בעקבות קושייתו מגוד שנראה שאין לו מחיצות כלל, שאף גג בלא מחיצות אפשר שאסור אלא שבעינן שישתמש באויר שתחתיו.
העולה מדברינו שיש בראשונים ארבע שיטות:
- שיטת רש"י שכל צורת גג על גבי חלל אסורה אפילו בלא מחיצות.
- שיטת התוס' ביצה שאין לאסור אלא בעשיית מחיצות, ובזה לא נאמר בפירוש כמה מחיצות, אבל מתוך הדוגמאות של חביות נראה שדי בשתי מחיצות.
- שיטת התוס' ע"פ דברי הרשב"א והמאירי: בעינן מחיצות ומשתמש באויר שתחתיהן
- העולה מדברי הרשב"א שבת [וכן הוא בר"ן על הרי"ף שבת שם נו:] שאף אם אין מחיצות כלל סגי במשתמש באויר שתחתיו.
ולעניין הלכה הכריע בשלחן ערוך":
"מטה, כשמעמידים אותה, אסור להניח הרגלים תחלה ולהניח עליהם הקרשים; אלא ישים הקרשים תחלה באויר, ואח"כ הרגלים תחתיהם. והני מילי כשהרגלים הם דפים מחוברים, כמו דפני התיבה, אבל רגלים של מטות שלנו, וכן רגלי השלחן, מותר בכל גוונא"
(סי' שט"ו, סעיף ג).
והיינו כשיטת התוס' ביצה דבעינן מחיצות, ובלא מחיצות שרי. ולכאורה לפי מה שפסק להלן בסעיף ז':
"מותר להניח ספר א' מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן. הגה: הואיל וא"צ לאויר שתחתיהן".
נראה שהוא מכריע כשיטת התוס' ע"פ הרשב"א ביצה דתרווייהו בעינן: מחיצות ומשתמש באויר שתחתיהן, וברגלי שולחן שאינן סגורות מותר כי אין שם מחיצות, ובספרים מותר אף שיש מחיצות לפי שאינו צריך לאויר שתחתיהם.
ואכן הט"ז כתב:
"בטור ובאשר"י וברמזים ארבע דפים מחוברים וקשה דהא בשנים סגי דכן הוא בחבית בסמוך אחד מכאן כו' ומ"מ זה נ"ל עיקר די"ל דכאן כתב הטור בשם התו' דאם יש מחיצות עד לארץ אסור משמע דלא קפדי' רק אמחיצות ולקמן כתב בשם הרשב"א בשם התוס' דאין איסור באם לא צריך לאויר של מטה אף על גב דהוי מחיצה גמורה כעין ספר מכאן כו' וכמ"ש כאן בסעיף ז' וא"ל דתרוייהו בעינן דוקא מחיצות גמורות וצריך לאויר וכ"כ הר"ן וז"ל דלא מיתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות למטה ומשתמש באויר שתחתיו" (סק"ד).
אלא שהט"ז הקשה שבתוס' ביצה שם לא דרשו הדרישה הנוספת שבעינן משתמש תחתיו, ולכן כתב לפרש:
"ונראה לי דודאי עיקר תלוי במה שצריך לאויר שתחתיו ע"כ אם יש ד' דפנות מלמטה אז ודאי ראוי להשתמש שם בכל מילי דהוא כמו תיבה ויכול להניח ולהצניע שם מה שירצה אבל אם אין שם אלא ב' מחיצות מחוברות לארץ אז אין ראוי להצניע שם כיון שמב' צדדים הוא פתוח אלא דמ"מ לפעמים יש צריך באויר שתחתיו כגון בתחת המטה לענין נתינת סנדלין כמ"ש הב"י בסמוך ולפעמים א"צ ע"כ כתב הרשב"א בשם התו' חילוק זה ומ"ה בספר א' מכאן כו' מותר כיון שאין שם אלא ב' מחיצות וכן כל כיוצא בזה ונמצא שמ"ש הר"ן דאית ליה מחיצות ומשתמש לאו תרי מילי נינהו דהא התוס' לא זכרו ממשתמש כלום אלא זה הוא פי' על המחיצות דמ"ה אסור במחיצות כיון שראוי להשתמש בודאי ונמצא לפ"ז דביש ד' מחיצות מחוברות לארץ אסור בכל גוני ואפי' בשלחן אם היה כן יש איסור להניח השלחן עליהם ובאין שם רק שני מחיצות אז מותר בשלחן שא"צ לאויר שלמטה ובמטה אסור כיון שצריך לשם בנתינת סנדלין".
יסוד שיטת הט"ז הוא שהדרישה היסודית היא למחיצות שמאפשרות תשמיש תחתיו, ובד' מחיצות אסור בכל גווני, אף אם אינו מתכנן להשתמש, כיוון שהוא בודאוי ראוי לשימוש. רק כשיש שתי מחיצות שאינו לגמרי ראוי לשימוש, יש לאסור רק אם בפועל משתמשים באויר שתחתיו. זהו החילוק בין מיטה לשולחן לשיטתו, שבמיטה משתמשים באויר שתחתיה להניח הנעליים, ואסורה אפי' בשתי מחיצות.
ובביאור הלכה הביא שיטת הרשב"א בשבת שם שמחמיר לאסור אף בלא מחיצות אם צריך לאויר שתחתיו, וז"ל:
"והנה ראיתי בא"ר שכתב דלו היה נראה לכאורה להחמיר כהרשב"א אחרי שנראה שמסקנת הר"ן והרה"מ כמותו אלא שאין בידו להחמיר, ולענ"ד אפשר לומר אחרי דדעת הרבה ראשונים והם התוספות בשם ר"ת והגה"מ והסמ"ק והרא"ש והטור כולם עומדים בשיטה אחת לא רצה להחמיר נגדם ואף דדעת רש"י שם בביצה ל"ב משמע דלא צריך מחיצה הלא דעתו שם דסוגיא זו אזלא רק אליבא דר' יהודה ואליבא דר"ש מותר לגמרי[3]... ומ"מ לכתחלה נראה שטוב לחוש לדברי הרשב"א וסייעתו להחמיר אם לא בשעת הדחק. ודע דכל זה שהארכנו הוא רק בגג שאינו עשוי לצל וכההיא דקרשים של המטה וכה"ג שעשוי רק להשתמש מלמעלה על גבו אבל בגג העשוי לצל או להגן מפני הגשמים בודאי לכו"ע יש בזה איסורא".
כסא טרסקל
כתב הט"ז:
"מזה הטעם נמי שרי לפרוס מפה על השלחן וקצות המפה תלויות למטה מן השלחן מכל צד דאין בזה משום אהל כיון דאין צריך לאויר שתחת השלחן, ועוד כיון שמה שמונח על השלחן אין בו אוהל מותר גם היוצא ממנו" (ס"ק ז).
הטעם הראשון המובא בט"ז הוא הטעם שכבר הוזכר לעיל, שהאיסור הוא רק בצריך לאויר שתחתיו, והטעם השני מחדש שכיוון שעיקר המפה אינו יוצר אוהל, שהרי הגג כבר קיים ע"י השולחן עצמו, והמפה פרוסה עליו, אף היוצא ממנו מותר.
הזכרנו עד כה תנאי בעניין המחיצות שהן תהיינה מיועדות לאפשר שימוש תחתיהן, ויש להזכיר בהקשר זה דין אחר שהוזכר בראשונים בעניין המחיצות גבי כיסא טרסקל, שהוזכר בסוגיית שבת קלח. להיתר. כתב הריטב"א שם:
"כמו ספסל והוא של עור וכשרוצים לשבת עליו יש לו ארבעה רגלים ומכניסן בארבעה נקבים שיש בו ויושב עליו, וכשרוצה להצניעו מקפלו ומצניעו וכיון שכן שכל אלו אין עשויין להשתמש תחתיהן אלא עליהם מותר אפי' לכתחילה והוא הדין אלו השולחנות שאין רגליהם קבועים שמותר דהא שולחן להשתמש עליו עביד".
בדבריו עולה יסוד שקשור להגדרת מחיצה, שאין מחיצה אלא העשויה לתוכה ולא כשהיא עשוייה להשתמש עליה, כי אינה חשובה מחיצה באופן זה.
אמנם, רש"י פירש שם שיסוד ההיתר בכיסא טרסקל הוא מפני שנחשב כבר עשוי לגמרי מבעוד יום ואינו אלא פושטו ומקפלו, שאין זה נחשב עשייה, ורש"י הולך לטעמו שכבר הזכרנו למעלה שהוא סבור שאין צורך במחיצות, וממילא נקט הטעם שכבר עשוי הוא, וז"ל:
'כסא טרסקל - כך שמו ובלעז פלודשטוייל"י [כסא מתקפל] ועליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים ואסלא עשוי כעין כסא טרסקל אבל עור הפרוש עליו נקוב לבית הכסא מותר לנטותו לכתחילה דהא עביד וקאי".
וכן נפסק להלכה בש"ע שם סעיף ה'.
חבישת כובע
גרסינן בשבת:
"ואמר רב ששת בריה דרב אידי האי סיאנא [כובע של לבד – רש"י] שרי. והאיתמר סיאנא אסור. לא קשיא הא דאית ביה טפח הא דלית ביה טפח. אלא מעתה שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב אלא לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק" . (קלח:).
רש"י מסביר שלמסקנת הסוגיה האיסור של יציאה בכובע כזה בשבת אינו משום אוהל:
"טעמא לאו משום אהל הוא אלא משום שלא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות הלכך מיהדק בראשו שפיר שרי לא מיהדק אסור".
אבל ר"ח פירש שגם למסקנה הבעיה היא איסור אוהל:
"דמיהדק שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל".
וכן היא שיטת הרמב"ם:
"כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו, ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל והיה מהודק על הראש והיתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אהל עראי"
(פכ"ב, הלכה לא).
אבל הרשב"א, הריטב"א והמאירי כולם הלכו בדרכו של רש"י שאין איסור מצד אוהל אלא מצד חשש טלטול ברה"ר. והמ"מ כתב שהרשב"א בעירובין הסכים עם פירוש הר"ח והרמב"ם. ובהגהות מיימוניות שם כתב:
"וכתב רבינו ברוך דאפילו לפירושו [של הר"ח והרמב"ם] אותם כובעות שלנו שמא מותרין משום דמשופעים והולכים כלפי מטה. אבל רש"י פי' הא דמיהדק הא דלא מיהדק דמיהדק שרי פי' שקשור במשיחה או ברצועה תחת צוארו ואין לירא שמא יפול ולא איירי מטעם אהל כלל. ופסק סה"ת והמצות דלפיכך כל הכובעים מותרים להלך בהן בשבת אם קשורים ברצועה תחת צוארו, אבל כובע של צמר או בגד שקורין אלוצ"א מותר לכל הפירושים אפילו בלא שום קשירה דמיהדק שפיר בראש כו' ע"כ. ובא"ז כתב על פיר"ש וז"ל הילכך כל הכובעים מותרים ע"י רצועה כמו שאנו הולכים ואפילו בלא רצועה אם הוא כובע עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין רוח יכול להפרידו מעל ראשו מותר אפילו בלא רצועה בשבת".
ובש"ע פסק כרמב"ם:
"כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל" (סי' שא סעיף מ).
וראה ט"ז שכתב:
"ולפי"ז יש איסור בשבת לילך בכובע שלנו שקורין בריט"ל הן לרש"י ביוצא לחוץ מצד שמא יפול מחמת הרוח ולר"ת אפי' בבית אסור משום אהל שהרי הבריט"ל יוצא סביב לראשו טפח ואין ראוי לומר דכ"ע איסור עבדי" (שם ס"ק כז).
ולפיכך כתב ללמד זכות על העולם:
'ונ"ל ללמד היתר בזה לכ"ע דמצד אהל אין כאן איסור דהא עכ"פ לא הוה איסור דאורייתא דלא הוה אוהל קבע אלא עראי ופטו' אבל אסור יש לנו לו' דלא אסרו אלא היכא שיש היכר בעשיית אוהל עראי דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף בו הראש אלא שמוציא שפה רחבה במקום כלות הבגד ונרא' לכל שאותה שפה היה כדי להגן ולעשות אוהל. וכן הא דפרכינן בגמרא משרביב לגלימא יש היכר כיון שאפשר לו לתת הטלית על ראשו ותו לא וזה מפשיט הטלית חוץ לראשו מוכח שזה משום אהל ע"כ היה גם בזה איסור אם לא משום שהוא רך ונכפף אבל בבריט"ל שלנו דכולו בשטח אחד הוא ועיקרו לכסות בו הראש וא"א לכסות ראשו בחלק ממנו כי אם באמצעו וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ לראשו ולפעמים אין יוצא מלפניו טפח רק לאחוריו ושם ל"ש אהל לא אסרו בזה משום אהל כיון שאין גבול לאהל זה לא מוכח דנעשה לאהל וחלק היוצא אינו מסויים".
ובמשנה ברורה כתב ללמד זכות על מנהג העולם לחבוש כובעים בשבת:
'וכובע שקורין בריטלי"ך בל"א אף על פי שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח ונוהגין בו להקל כתבו האחרונים כמה צדדים בטעם היתרם אחד כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין מונח בו נייר קשה ואפילו אם הוא קשה הלא אינו מתכוין בלבישתו להיות לצל רק מכוין לכסות ראשו וכן אם השפה עשוי בשפוע ג"כ יש לצדד דלא מקרי אהל באופן זה ובא"ר כתב דטעם העולם הוא משום דסומכין עצמם על שיטת רש"י וסייעתו דס"ל שאין בכובע איסור אהל כלל ע"ש. ולפ"ז אפילו בקאפעלו"ש שהוא קשה ויהיה ברוחב השפה טפח ג"כ אין למחות במקום שנוהגין להקל אף שמסתמא נעשה שפה כזו לצל ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו"ע [שהיא ע"פ דעת הר"ח והרמב"ם והערוך והר"ת והרה"מ] שלא ללבוש בשבת קאפעלו"ש רחב כזה וגם בכתבי האר"י אוסר בקאפלו"ש" (שם ס"ק קנב).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)