בונה| 11 | עשיית מחיצות בשבת: שיטת התוספות

בשיעור האחרון עמדנו על שיטת רש"י בעניין עשיית מחיצות בשבת, וראינו כי לפי עמדתו אין איסור אוהל אלא בעשיית גג ולא בעשיית מחיצות^[1]. הדברים תואמים את הגדרת אוהל ע"פ מה שביארנו בדבריו, בשיעור 'אוהל א'. עם זאת, ראינו כי כאשר עושה מחיצה כחלק מבניין, נראה כי גם לשיטתו יש בה איסור מצד בונה.

אולם, התוס' חלקו עקרונית על רש"י, וסוברים שאיסור עשיית אוהל שייך גם במחיצות ולא רק בגג. אלא שלדבריהם בעשיית מחיצה נחשב הדבר כתוספת אוהל עראי המותרת בשבת, אלא אם המחיצה עשוייה להתיר, שיש לאסור עשייתה. ובגדרי האיסור של מחיצה מתרת, עולים מדברי התוס' שני כיוונים:

הכיוון הראשון רואה בעשיית מחיצה מתרת בשבת, כעושה אוהל בתחילה, שכל זמן שעוסק בפעולה שאמורה להתיר הלכה כלשהי [טלטול, ישיבה בסוכה, וכיו"ב], יש לראותו כעושה אוהל בתחילה, וז"ל התוס':

"נראה לר"ת דשפיר שייך בדפנות אהל היכא דמחיצה מועלת להיתר ולהכי בדופן שלישית דהויא מחיצה ומכשר ליה לסוכה חשיב עשיית אהל בתחלה, אבל דופן רביעית אינה אלא תוספת בעלמא הואיל וכבר הסוכה היתה כשרה" (שבת קכה: ד"ה הכל).

ויש לעיין אם כוונת ר"ת היא שכל החלק שמועיל להתיר את הסוכה נחשב עשייה בתחילה, וממילא אף אם התחיל את המחיצה השלישית מבעוד יום אין לו להשלימה בשבת, שהואיל וגם חלק זה של המחיצה עשוי להתיר נחשב כעושה בתחילה (ומאידך אם הדופן עשוייה מבעוד יום באורך המספיק להכשר סוכה, יכול להוסיף עליה בשבת, שמרגע שסיים לעסוק בהכשר סוכה נחשב הדבר כתוספת אוהל עראי, ואין צורך לדבר דווקא על הדופן הרביעית). או שמא יש לומר, שברגע שהדופן נחוצה להכשר סוכה או להכשר טלטול, הרי יש עליה שם אוהל, ויש לה חשיבות בניין, ובזה יש לומר שזוהי מחיצה שעקרונית אסור לעשותה בשבת, ואם התחילו אותה מבעוד יום, מותר להשלימה בשבת שאין זה אלא כמוסיף.

וזו לשון הרא"ש:

"הלכך נראה לר"ת ז"ל דשייך שפיר בעשיית דפנות איסור אהל היכא דצריך הוא למחיצה להיתר טלטול או להכשר סוכה, אבל בשאינו צריך לה אינו אלא תוספת בעלמא ושריא, הלכך מפליג בסוכה בין דופן שלישית לרביעית" (שבת י"ז, ח).

נראה לענ"ד שיש להציע נ"מ בין שתי הדרכים במקרה שטפח פרוס מבעוד יום. שאם נבין כדרך הראשונה, צריך שכל החלק המתיר יהיה עשוי מבעוד יום, ואם נבין כדרך השנייה, יש להשוות לגג שפרוס טפח מבעוד יום שמותר לפרוס אותו, והוא הדין הכא.

והנה, בריטב"א שבת שם כתב בדעת התוס':

"ומיהו קשיא לן אכתי לר"ת ז"ל דופן שלישית למה אסור לרבנן דכיון שכבר היו שם שתי מחיצות הוה ליה דופן שלישית זו תוספת על אהל עראי וכעין שאמרו בדכרי דרב הונא (עירובין קב.) דכיון דשם טפח פרוס מבעוד יום אידך דמוסיף לפרוס הוה ליה תוספת באהל עראי ושרי אליבא דרבנן ותירץ הוא ז"ל דכל שהוא צריך להכשר הדבר ההוא כגון שלש מחיצות דסוכה או אפי' מחיצה רביעית לענין שבת שאסור לטלטל שם מדרבנן בלא מחיצה רביעית זה עיקר אהל עראי הוא ואינו תוספת [שאין קרוי תוספת] אלא דבר שהוא אינו צריך להכשר אלא להשתמש בריוח כמו שמוסיף פריסה בגג או דופן רביעית בסוכה אי נמי כותל שבין שתי חצירות שנפלה אליבא דשמואל דיכול להשתמש שם בלא מחיצה ואין המחיצה אלא לצניעות משא"כ אליבא דרב שאסור להשתמש בחצרות זולתה אלא בארבע אמות הויא לה מחיצה עשיית אהל לכתחלה דלהכי אהדרינהו לאפיה^[2]'.

לדברי הריטב"א כל זמן שפועלים ביצירת ההיתר, אין זה תוספת.

אבל המהר"ם מרוטנבורג התיר לפרוס מחיצה מתרת, אם הייתה פרוסה מבעוד יום טפח, וז"ל המרדכי:

"בחדר שהיה ישן בו מהר"ם היה בו ספרים ובכל לילה היה עושה מחיצה עשרה טפחים גובה בפני הספרים לפי שלפעמים היה משתין בלילה. ובכל ע"ש היה עושה מחיצה מבעוד יום והיה כורך המחיצה לצד מעלה ומניחה על המוט ומשייר בה רוחב טפח ובליל שבת פושטה למטה לפי שבשבת אסור לעשות מחיצה כל מחיצה שאינה לצניעות בעלמא אסור לעשותה בשבת וראיה מפרק בתרא דעירובין (קב.) הנהו דיכרי דהוו בי רב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתו לקמיה דרבינא א"ל זיל כרוך בודי' ושייר בה טפח ולמחר פושטה דהוה ליה מוסיף על אהל עראי ושפיר דמי והני מילי במחיצה שאינה עשויה לצורך צניעות אבל מחיצה שעושה לצניעות בעלמא מותר כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשותה בשבת... גם מותר בשבת לעשות מחיצה להגן מפני החמה או מפני הצנה שלא תפול על האדם ועל האוכלים"   (מרדכי שבת סי' שי"א).

וכדברי מהר"ם נפסק בשולחן ערוך:

"אסור לעשות אהל בשבת ויום טוב אפילו הוא עראי; ודוקא גג, אבל מחיצות מותר; ואין מחיצה אסורה אלא אם כן נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול. הגה: אבל מחיצה הנעשית לצניעות בעלמא, שרי... אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו, וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, אם לא שהיה מבעוד יום טפח שאז מותר להוסיף עליה בשבת" (סי' שט"ו, סעיף א).

אולם, בגמרא בביצה איתא:

"בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? [לשמש מטתו – רש"י] אמר לו: אפשר בבית אחר. אין לו בית אחר מאי? אפשר לעשות לו מחיצה. אין לו לעשות מחיצה מאי? אפשר לכפות עליו את הכלי" (כב.).

משמע מסוגיה זו שמותר לעשות מחיצה מתרת ביום טוב, שהרי אסור לו לשמש מטתו לאור הנר, וכן פסק הרמב"ם:

"ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה אלא כופה עליו כלי או עושה מחיצה בינו לבין הנר" (הל' יום טוב פ"ד, הלכה ד).

ובדרכי משה (ריש סי' שטו) כתב ליישב הסוגיה שהיא מדברת באופן שהייתה פרוסה טפח מבעוד יום. אולם תירוץ זה הינו דוחק, שבגמ' לא הזכירו זה כלל, וגם הרמב"ם לא הגביל דינו, ומשמע שהתיר לגמרי.

ובשער הציון כתב להסביר שיטת הרמב"ם שכיוון שיכול לכפות כלי על הנר, אין זו מחיצה מתרת, שהרי אפשר להתיר גם שלא באמצעות המחיצה:

"הלא דעת הרמב"ם ועוד כמה ראשונים שהביא המגן אברהם הוא להתיר בזה, וטעמם אפשר, דסבירא להו כשיטת רש"י דאפילו מחיצה המתרת מותר, אבל זהו דוחק, כי ראיתי כמה ראשונים שדחו שיטתו, ויותר טוב לומר דסבירא להו דלא חשיב על ידי זה מחיצה המתרת כיון שיוכל לכפות כלי על הנר, וכן לענין ספרים^[3] הלא יכול לכסותם" (שם, ס"ק יג).

והנה הט"ז כתב להתיר לעשות מחיצה בפני הנר ביום טוב:

"ונראה דכיון דהלכה כר"י אלא שאין מורין כן ע"כ לא רצה לומר אסור בבירור כי באמת מותר מצד ההלכה כל שאי אפשר בענין אחר על כן אמר אפשר בבית אחר ולא אמר ילך לבית אחר אלא ה"ק כיון שאפשר בבית אחר אסור לו בזה וכן הכוונה אח"כ במחיצה וכפיית כלי. ממילא ידענו באם אין לו כל אלה דמותר ואחר ששאלו באם חסר כל אלה איך יעשה א"ל אסור פי' שלא רצה להורות בפי' שמותר אלא אסר לו אחר שכבר גילה לו שיש היתר כל שא"א בע"א ממילא יוודע לו שהי' הלכה ואין מורין כן'. (סי' תקי"ד, ס"ק ב).

לדעת הט"ז מותר לעשות מחיצה, הואיל ויכול מצד הדין לכבות את הנר ביום טוב, לשיטת רבי יהודה במכשירין.

משמע מדבריו שבשבת שאין שום היתר לכבות הנר יהיה אסור לעשות מחיצה. וצ"ע, שהרי אף בשבת יכול לכפות כלי על הנר, או ללכת לבית אחר כמבואר בגמ' ביצה שם, וכיוון ששמענו מהט"ז שסבור שאם יוכל להסתדר בלי מחיצה, אין זו מחיצה המתרת, למה התיר רק ביו"ט ולא בשבת?

ונראה לי שהט"ז סבור שרק אם יכול לכבות הנר ולייתר את הצורך במחיצה, אין זו מחיצה מתרת. אבל אם אינו יכול לכבות, וחייב להתמודד עם הנר, יש לומר שאם בוחר באפשרות של מחיצה הרי זו מחיצה מתרת לדעתו. ובזה נוכל לומר שהמהר"ם שפרס את המחיצה מבעוד יום, עשה כן רק בשבת, אך ביום טוב, שיש אפשרות עקרונית לכבות, היה מתיר לעשות מחיצה^[4]. ולעניין ספרים הוצרך המהר"ם לפרוס מבעוד יום כיוון שהאפשרות העומדת לרשותו היא רק כיסוי הספרים, וכל זמן שאינו מכסה הרי המחיצה היא המתירה, אבל הרמב"ם סבור שאם יש לו פתרון אלטרנטיבי, כגון כפיית כלי, כיסוי ועוד, אין  זו מחיצה מתרת.

ובמגן אברהם כתב לבאר בדרך מחודשת את עמדת המהר"ם הנ"ל:

"והנה נראה לי לדקדק מלשון המרדכי שכתב שמהר"ם עשה בכל לילה מחיצה י' טפחים גובה לפני הספרים כו' משמע אף על פי שהספרי' היו עומדים מגולין למעל' מהמחיצה שרי להשתין דה"ל כאלו הוא ברשות אחר וכמ"ש סי' ע"ט ס"ב ולכן אסור לעשותה בשבת דבזה עושה רשות בפ"ע וגם צריך לקשור שלא יהא הרוח מניד אותו כמ"ש סי' תר"ל סי' וכ"כ בי"ד סי' שמ"א בשם הרשב"א, אבל כשתולה המחיצ' נגד כל הספרים שאין מגולין כלל פשיטא דאפי' אין גבוה י' שרי מידי דהוי אכיסוי בעלמא. ולכן מותר לעשותו בשבת דאין עשוי' למחיצה אלא לכיסוי בעלמא ולצניעות. והוא הדין בנר נמי דינא הכי אם עושה מחיצה גבוה י' והאור נראה למעלה מהמחיצה אסור לעשותו בשבת [עסי' ר"מ סי"א], אבל אם תוליהו שלא יראה הנר שרי דה"ל ככיסוי בעלמא ופשוט דאם היה מחיצה בולטת מן הצד לפני הספרים רחב טפח מותר לתלות סדין לפניו דה"ל תוס' אהל" (סי' שט"ו, ס"ק ג).

היוצא מדבריו שיש שתי דרכים להתמודד עם נר או עם ספרים:

1. ליצור חייץ בין מקום מיטתו למקום הנר והספרים, ובזה היא מחיצה מתרת שאסר המהר"ם אלא אם הניח טפח מבעוד יום.
2. לכסות באופן שלא ייראה הנר או הספרים, וזה אינו פועל מדין מחיצה אלא מדין כיסוי, ומותר לעשותו.

ולכאורה אפשר היה להשוות שיטת הרמב"ם והמהר"ם, שהמהר"ם שאסר  היינו במחיצה, מדין מחיצה, והרמב"ם שהתיר היינו מדין כיסוי, ובאופן שהספרים והנר מכוסים לגמרי, וכן כתב בלבושי שרד שם. וצ"ע, שמדברי הרמב"ם משמע שמתיר גם מדין מחיצה, ולכאורה, היינו מטעם שהזכרנו למעלה, שיש בידו לכסות.

והנה, מצאתי במאירי שדן בהיתר עשיית המחיצה המתירה את התשמיש, וכתב:

"מי שהיתה לו נר דולקת בחצרו ורצה להעלים את אורה מתוך קדשתו רשאי הוא לכפות עליה את הכלי או לפרוס מחיצה בינו ובין הנר ואין במחיצה משום תורת בנין הואיל ולצניעות בעלמא הוא שעושה כן ומ"מ כל שהוא מכוין למחיצה אסור כמו שיתבאר במסכת עירובין פ"ו ב' באותן ששכחו ולא הביאו ספר תורה לבית הכנסת ופרסו סדינין למחיצות והקשו לכתחלה היכי פרסי ותירץ נמצאו סדינים פרוסים אלמא כל שמכוין למחיצה [אסור] אבל זו אני אומר הואיל ולצניעות בעלמא היה אינה קרויה מחיצה. ויש שמתרצין אותה שבעירובין כשמבטלה לשם ואוסר אף בזו שבכאן מחשש בטול אא"כ בטלית הצריך לו שאין בו חשש שיבטלנו לשם ואין הדברים נראין"     (ביצה שם).

המאירי כלל בדבריו שני טעמים לחילוק שבין המחיצה להיתר ס"ת, לבין המחיצה להיתר התשמיש. הטעם האחרון המובא בדבריו מחלק בין מחיצה שמניחה בקבע או שיש חשש שיבטלנה שם, לבין מחיצה בטלית, שבודאי לא תעמוד לאורך זמן, ומשמע ששתיהן אסורות עקרונית אא"כ מוכחא מילתא שבכוונתו רק לפי שעה. המאירי דחה כיוון זה, כי הוא סבור שיש להתיר בנידוננו בלא מגבלה זאת.

הדרך הראשונה המוצעת בדבריו קובעת שהחילוק הוא בין היכא שזקוק למחיצה כמו בס"ת שיש בזה תורת בניין ואסור, לבין היכא שזקוק לה לצניעות בעלמא, שאין בה תורת בניין ושרי. וצ"ע אמאי קרי לה צניעות בעלמא, והרי זקוק לה להיתר תשמיש.

אמנם, לאחר העיון נראה שהמאירי שם, והרמב"ם הם שיטת ביניים בין שיטת רש"י לשיטת התוס'.

1.      לרש"י אין איסור אוהל בעשיית מחיצות ואפילו היא מחיצה מתרת.

2.      לתוס' יש איסור אוהל בעשיית מחיצה מתרת.

3.      ולמאירי ולרמב"ם, נראה שהם מחלקים בין שני סוגים של מחיצה מתרת:

א.     אם המחיצה המתרת באה להתיר איסורים הקשורים בהגדרת המקום כרשות או כבית וכיו"ב, הרי מחיצה זו מוגדרת בניין ושייכת לאיסור אוהל, והיינו כגון הסוגיה בעירובין מד. העוסקת בבניין דופן שלישית בסוכה, או כגון הסוגיה בסוכה טז. שהמחיצה נחוצה להתיר טלטול הספר תורה, שמתאפשרת על ידי הפיכת המקום לרשות היחיד, הרי זה שייך לאיסור אוהל.

ב.      אם המחיצה נחוצה להתיר תשמיש, או להשתין, מפני קדושת הספרים, או מפני שאין לשמש לאור הנר, מחיצה זו אינה פועלת, ביסודה, במישור של רשויות, ועיקרה הוא ליצור חיץ המאפשר פעולה מסוימת, שעיקרה הוא מפני הספרים או הנר, היתר כזה אינו עניין למבנה עצמו, וממילא אינו קשור למלאכת בונה דווקא, וחשוב כמחיצה העשוייה לצניעות בעלמא, שעשייתה מותרת בשבת ויום טוב.