בורא מיני מזונות (המשך)

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 26 – בורא מיני מזונות (המשך)

 

א. פתיחה

בשיעור הקודם ערכנו מפגש ראשוני ויסודי עם ברכת "בורא מיני מזונות", כאשר עיקר הדיון נסוב אודות טיבה של ברכת "בורא מיני מזונות" כברכה על מזון או כברכה על דגן. בשיעור זה, נמשיך ונחדד כמה נקודות באשר לטיבה של הברכה ונעסוק בכמה נושאים המסתעפים מתוך הסוגיה.

ב. מעשה קדירה

בשיעור הקודם ציינו שעל דגן גולמי מברכים "בורא פרי האדמה" (לשיטת הברייתא בבבלי) או "בורא מיני זרעים (לשיטת התוספתא). המעבר לברכת הדגן הוא דווקא בעקבות תהליכי עיבוד ושינוי. באשר לטיבם של תהליכים אלו, מצינו במקורות כמה הגדרת שונות.
בברייתת התוספתא ובמקבילתה בבבלי ברכות לז, א, המעבר לברכת "בורא מיני מזונות" הוא בעקבות תהליכי עיבוד באמצעות חום – "בישלן אפאן". לעומת זאת, ברייתת "מעשה קדירה", בבבלי ברכות לז, א משתמשת במונחים אחרים. במקום לתאר את תהליכי העיבוד, הברייתא מתארת את התוצר הסופי – "מעשה קדירה". על טיבה, אנחנו למדים מברייתא נוספת המובאת בסוגיה שם:  "אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן, ואורז". כבר עמדנו בשיעור הקודם על כך שהמונחים השונים מתארים רמות שונות של טחינת גרעיני הדגן.[1] נשלים עתה בהסבר הזיקה בין דגן כתוש לבין מעשה קדירה.
דגן הבא במגע עם מים עובר תהליך של פירוק, שהוא תהליך החימוץ.[2] בתהליך זה, העמילנים מתפרקים על ידי אינזימים שונים, ואלו יוצרים תהליך כימי של החמצה. בכדי לאפשר את תהליך הפירוק יש לכתוש את גרעיני הדגן. רמות שונות של פירוק יביאו לידי קצב שונה של תהליכי הפירוק. תכונת ההחמצה של הדגנים מביאה לכך שנתינת דגן בתבשיל מלכדת את הרכיבים השונים שניתנו בקדירה לכדי מרקם אחיד, מה שאין כן בתבשיל של ירקות בלבד, בו הירקות מתרככים אך לא נוצר מרקם סמיך המלכד את המים ואת הירקות. לכן, הברייתא כינתה תבשיל שיש בו דגן כתוש כ"מעשה קדירה". על רקע זה, נוכל להציע הסבר לשוני להבדל בין הדיון בסוגיות אודות ברכת דגן מבושל לבין הדיון בסוגית שלקות אודות ברכת ירקות שלוקים. השליקה מרככת את הירקות אך לא יוצרת תבשיל בעל זהות חדשה, ולכן הדיון כולו נסוב סביב איבוד הזהות הקודמת –  השאלה היא האם הברכה המקורית נותרת על כנה או האם הברכה הופכת לברכת שהכל.  לעומת זאת, בישול הדגן בקדירה יוצר מרקם חדש ומזין, והוא חדל להיות דגן והופך ל"מזון". מהפך זה מזכה את הישות החדשה בברכה, ייחודית "בורא מיני מזונות". תהליך זה דומה להפליא לתהליך האפייה של דגן, היוצר אף הוא חפצא חדש – "לחם", וזוכה לברכה חדשה המתייחסת לזהותו החדשה. בכך, ניתן להסביר את עמדת רב ושמואל שזיהו את הדגן עם "מזון". זאת משום שהם לא התמקדו בערך הקלורי של המוצר או בתחושת השובע של האוׂכֵל, אלא בחפצא שעליו מברכים. דגן מבושל שעבר תהליכי החמצה במהלך הבישול הופך לחפצא חדש – "מזון", וברכתו היא "בורא מיני מזונות".
הדגש על היכולת ליצור מרקם לתבשיל כתכונה היוצרת "מעשה קדירה", עולה מתוך דברי ראשונים. תלמידי רבנו יונה כותבים:
ומדאמרי' וכן דייסא דכעין חביץ קדרא שמעי' שלא יברך על הדייסא אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא דחביץ קדרא אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים אינו מברך עליהם אלא בפה"א כמו אם היה כוסס את החטה. מפי מורי הרב נר"ו:
רבינו יונה על הרי"ף, ברכות כו, א
רבנו יונה מדגיש ששינוי הברכה ל"בורא מיני מזונות" לא נעשה בעקבות הבישול לבדו אלא רק במידה שהחטים נדבקו.
למרות זאת, הוא מוציא מן הכלל אורז:
מיהו נראה למורי הרב נר"ו שיש הפרש בין האורז והדוחן שעל האורז מברך עליו בורא מיני מזונות ואפי' כשהוא שלם אבל על הדוחן אינו מברך עליו כשהוא שלם חדא שאין דרכו אלא על ידי כתישה או טחינה אבל האורז דרכו לאכלו אפילו שלם ועוד דהכי משמע בהדיא בגמרא דגרסינן התם (דף לז א) ואורז לאו מעשה קדרה הוא והא תניא ואלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס ואורז זריד וערסין ופי' חילקא שנחלק הגרעין לשנים וטרגיס שנחלק לשלשה הנה שבחמשת המינין אמר חילקא וטרגיס ואורז הזכיר אותה בסתם דמשמע דאפי' כשהוא שלם הוא בכלל מעשה קדרה ואם איתא דאורז לא דיינינן ליה כמעשה קדרה כשהוא שלם ה"ל למימר ואלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס של חמשת המינין ושל אורז ומדלא אמר הכי שמעינן שאפילו כשהוא שלם מברכין עליו בורא מיני מזונות מה שאין כן בדוחן ונראה שמפני זו המעלה שיש באורז מהדוחן הזכירו בגמ' האורז יותר והקשו ואורז לא מברכין עליה:
רבינו יונה על הרי"ף, שם
רבנו יונה מדייק מכך שברייתת "מעשה קדירה" כללה את אורז אך לא תיארה אותו ככתוש, שעל אורז מברכים "בורא מיני מזונות" אף כשהוא שלם. אף על פי כן, הבית יוסף מדגיש שמברכים "בורא מיני מזונות" על אורז רק במידה והוא נמעך:
ומכל מקום נראה דהיינו דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי כמו דייסא הא לאו הכי אף על פי ששלקו אינו מברך אלא בורא פרי האדמה דבכלל כוסס הוא וכמו שכתבתי בסמוך גבי אוכל חטים שלוקים והכי דייק לשון הרא"ש שכתב על אורז אם אפאו וכו' או שבשלו ועשאו כעין דייסא ואף על פי שכתב ה"ר יונה (כו. ד"ה והפת) שיש הפרש בין האורז והדוחן שעל האורז מברך בורא מיני מזונות אפילו כשהוא שלם יש לומר דהאי שלם לאו למימרא דלא בעינן שיתמעך אלא לומר דלא בעינן שיהיה כתוש ... אבל לעולם בעינן שיהא ממועך כדי שיברך עליו בורא מיני מזונות.
בית יוסף אורח חיים סימן רח
סיכומו של דבר, בעוד שברייתת התוספתא ומקבילתה בבבלי ברכות לז, א קובעות לברך "בורא מיני מזונות" בעקבות "בישלן ואפאן", ברייתת "מעשה קדירה" קובעת לברך "בורא מיני מזונות" על "מעשה קדירה", דהיינו בישול שהביא לידי יצירת תבשיל בעל מרקם אחיד.

ג. על מה מברכים "בורא מיני מזונות"

לאור האמור לעיל ניתן לסכם שלוש הגדרות ל"מזון": בברייתת התוספתא משמע שדגן ואורז הם "מזון"; בדברי רב ושמואל נראה שמיני הדגן הם "מזון"; בברייתת מעשה קדירה נראה ש"מעשה קדירה" הינו "מזון".
מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ג' נראה שהוא אימץ את הגדרת הברייתא. הרמב"ם הקדיש פרק זה ל"ברכות הדגן", והוא פותח אותו במתן הגדרות:
חמשה מינין הן החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון, הכוסמין ממין החיטין ושבולת שועל ושיפון ממין השעורים,
וחמשה מינין האלו כשהן שבלים נקראים תבואה בכל מקום,
ואחר שדשין וזורין אותן נקראין דגן,
וכשטוחנין אותן ולשין את קמחן ואופין אותן נקראין פת, והפת הנעשה מאחד מהן היא הנקראת פת בכל מקום בלא לווי.
רמב"ם הלכות ברכות פרק ג הלכה א
מהגדרות אלו מתברר שהמונח "דגן" מיוחד למצב של גרעיני החיטה לאחר דישה קודם טחינה. ברם, טחינת גרעיני הדגן לקמח מפקיעה את שם "דגן", ומעבירה אותנו לתחילת המסלול של הגדרת "פת". ברכת הדגן מתבררת בהלכה ב', שם הרמב"ם קובע את הברכה לפת ולדגן:
האוכל פת חייב לברך לפניה ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ארבע ברכות,
אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשות רבות, אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות.
מדברים אלו מתברר ש"ברכת הדגן" היא "בורא פרי האדמה". היות וכן, במסגרת שיטת הרמב"ם, עלינו לחדול מלומר שברכת הדגן היא "בורא מיני מזונות". ברכת "בורא מיני מזונות" הינה ברכה עבור קמח שעבר תהליכי עיבוד, ומשמעות הדבר הוא שברכה זו כבר קשורה לברכת הפת. מדברי הרמב"ם מתברר שברכה זו נתקנה עבור שני מצבי עיבוד לקמח. הראשון שבהם מתואר בהלכה ג':
קמח של אחד מחמשת המינין ששלקוהו וערבו במים או בשאר משקים אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללעסו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה, ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.
לפי הגדרת פת בהלכה א' – "וכשטוחנין אותן ולשין את קמחן ואופין אותן נקראין פת" – הרי שההגדרה התקיימה באופן חלקי. ברכת מזונות כאן מתוארת כברכה לקמח שהתחיל את התהליך של הפיכתו לפת, אך התהליך לא הושלם.
הרמב"ם מתאר בהלכה ד' מצב שני:
קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדרה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא  בורא מיני מזונות.
הרמב"ם פותח את דבריו בהגדרה של "מעשה קדירה", ורק בסוף ההלכה הוא קובע שיש לברך על מעשה קדירה "בורא מיני מזונות". משמעות הדבר היא הרחבת מעגל ההגדרות שנקבעו בהלכה א'. מדבריו בהלכה זו מתברר שקמח או דגן שנתבשלו מוגדרים כ"מעשה קדירה", ולכן נראה לומר בשיטתו שברכת "בורא מיני מזונות" מתוארת כאן כברכה על "מעשה קדירה". לשיטת הרמב"ם נגדיר את המעבר מ"ברכות הפירות" ל"ברכות קמח מעובד". כל אחד משני תהליכי העיבוד המרכזיים של הקמח זוכה לברכה מיוחדת – על קמח שנאפה לפת מברכים המוציא, ואילו על קמח שבושל ל"מעשה קדירה" מברכים "בורא מיני מזונות".[3]

ד. כל שיש בו מחמשת מיני דגן

על רקע הדברים הנ"ל, נציע הסבר למימרה השניה של רב ושמואל:
כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לו עמוד ב
דין זה מופיע בשלש מסוגיות הפרק, מהם מתבררים גדרי הדין. מסוגיות הבבלי בדף לו, ב ובדף לז, ב מתברר שדין "כל שיש בו מחמשת מיני דגן" קובע הלכה בתחום של "עיקר וטפל". בעוד שבתבשיל שיש בו כמה רכיבים, ברכת התבשיל נקבעת לפי המרכיב המהווה רוב, הדין שונה כאשר יש בתבשיל דגן. "כל שיש בו" קובע שאף אם הדגן לא מהווה רוב, הוא קובע את ברכת התבשיל כולו ל"בורא מיני מזונות". כך שנינו בסוגית הבבלי לו, ב:
חביץ קדרה, וכן דייסא;
רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות.
בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות,
כי פליגי - בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר: שהכל - סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות - סבר סמידא עיקר.
אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות.
ובדומה לכך בסוגיה לז, ב:
אמר רבא:
האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר.
דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר.
והדר אמר רבא: אידי ואידי בורא מיני מזונות; דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות.
עם זאת, מהסוגיה לט, א עולה הסייג הבא:
אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: תבשילא דסלקא דלא מפשו בה קמחא - בורא פרי האדמה, דלפתא, דמפשו בה קמחא טפי - בורא מיני מזונות; והדר אמר: אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דשדי בה קמחא טפי - לדבוקי בעלמא עבדי לה.
מסוגיה זו עולה שבמידה והקמח ניתן בתבשיל לדבק בלבד, לא מחילים על התבשיל את הכלל של "כל שיש בו". הרמב"ם הסביר את החילוק באמצעות מושגים מהעולם של "עיקר וטפל":
...וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות.
במה דברים אמורים כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה, וזה כלל בברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת.
כיצד היא הטפלה המעורבת כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו בורא מיני מזונות שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר, לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר.
רמב"ם ברכות ג, ד-ו
הרמב"ם מבחין בין דגן שניתן לדבק המהווה טפל בתבשיל לבין דגן שניתן כדי לתת טעם בתערובת וממילא מהווה עיקר התבשיל. אלא שיסוד הדין של "כל שיש בו" לא נתברר דיו. מדוע לא נחיל במקרה זה את מערך הכללים הקבוע של "עיקר וטפל"? על אף שלשיטת הרמב"ם דיני עיקר וטפל תופסים ביחס לדגן, ועיקר הדין הוא שהדגן נחשב כעיקר, עדיין יש לשאול מהי אותה תכונה שיש בדגן הגורם להיות להיחשב "עיקר" על אף שהוא מיעוט בתבשיל?
לאור דברינו לעיל המגדירים את הדגן כמשפיע על מרקם התבשיל כולו, נראה להציע שתכונה זו היא שעומדת ביסוד הדין של "כל שיש בו". בשאר מאכלים, כל מוצר עומד בפני עצמו, ואף כשהוא מתבשל עם אחרים הוא לא מתמזג עמם ולכן העיקר מוגדר על פי הרוב. מה שאין כן במקרה של דגן, בעל תכונת החמצה המלכדת את התבשיל לאחד, המשפיע על התבשיל כולו ומעניק לתבשיל את ברכת "בורא מיני מזונות" במידה והוא ניתן לטעם. לאמתו של דבר, גם התיאור של נתינת דגן לדבק, משקפת תכונה זו של הדגן. ובכל זאת נקבע החילוק בין דגן הניתן לטעם לבין דגן הניתן לדבק, משום שבמידה והוא ניתן לדבק בלבד הוא נעלם בתוך התבשיל ושמו לא נקרא על התבשיל כולו.
ניתן להביא חיזוק לדברינו מפסק הרי"ף (כו, א ברב אלפס לברכות) שקבע להלכה שעל אף שמברכים על אורז "בורא מיני מזונות", דין "כל שיש בו" לא נאמר לגביו. וכן פסק הרמב"ם:
אורז שבישלו או שעשה ממנו פת בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו
רמב"ם הלכות ברכות פרק ג הלכה י
החילוק בין אורז לבין דגן מוסבר היטב על רקע דברינו, שכן אורז אינו מחמיץ. לכן, אף שתבשיל אורז עצמו מוגדר כ"מעשה קדירה" וכ"מזון", העדר יכולת ההחמצה מביאה לידי כך שהוא לא מסוגל ליצור מרקם המשפיע על התבשיל כולו. לכן, על אף שברכתו של האורז היא "בורא מיני מזונות", דין "כל שיש בו" לא שייך בו. לסיכומו של דבר, ההסבר הנ"ל מציע שדיני "עיקר וטפל" נאמרו ביחס לדגן, אך תכונת ההחמצה של הדגן מביאה לידי כך שדגן שניתן לטעם מוגדר כעיקר. להסבר זה, ברכת "בורא מיני מזונות" היא הברכה של הדגן, אך מכוח היותו דומיננטי, הוא נחשב כעיקר.
אני מבקש להציע הסבר נוסף על סמך הגדרת "מעשה קדירה" שהובאה לעיל. במידה וברכת "בורא מיני מזונות" אינה ברכת הדגן אלא ברכת "מעשה קדירה", הרי שניתן להציע שדין "כל שיש בו" מושתת על הגדרה זו. הדגן הופך את התבשיל ל"מעשה קדירה", ולכן מברכים עליו "בורא מיני מזונות". ברכה זו לא נובעת מדיני עיקר וטפל אלא מזהותו החדשה של התבשיל כולו, המוגדר מעתה כ"מעשה קדירה".

ה. בורא מיני מזונות כברכה על כל דבר מזין

נסיים את השיעור בהבאת פסק של החיי אדם:
נראה לי דאם בירך בורא מיני מזונות על כל דבר, יצא, דבלשון תורה הכל נקרא מזון, חוץ ממים ומלח
חיי אדם חלק א כלל נח סעיף ג
פסקו של החיי אדם מושתת על הגדרת "מזון" כערך קלורי (כפי שנתברר בסוגיה ברכות לה, ב), ולכן בדיעבד הברכה חלה על כל דבר חוץ ממים ומלח. ייתכן ויש סימוכין לדבריו מדברי התוספות בברכות לו, ב:
וכן כשנותנים קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מ"מ ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מ"מ
על דברי התוספות, "ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מיני מזונות", מקשה רבי עקיבא איגר:
לישנא קייטא הוא מה דנקטו 'א"צ לברך', הא אף אינו רשאי לברך בורא מיני מזונות דהוי כמברך על שקדים בורא מיני מזונות דהוי ברכה לבטלה
גליון הש"ס ברכות לו, ב
הרב פרנק מציע להסביר את שיטת התוספות על פי פסק החיי אדם. לשונם "אינו צריך" מבטא עמדה שבמידה ויברך בורא מיני מזונות על שקדים, יצא ידי חובתו:
דיש שיטות דעל כל מידי דזיין אם בירך בורא מיני מזונות יצא, לבד מים ומלח דלא זיין, א"כ גם בשקדים אם בירך במ"מ יצא ואין כאן ברכה לבטלה, ומכש"כ דיש בו קמח אפילו אם לדבק לא שייך בזה ברכה לבטלה. ובאמת הרי הוא אוכל את הדבק שהוא בעצם בר ברכת מיני מזונות הואי
שו"ת הר צבי או"ח א סימן ק
לאור זאת, ניתן לחזק את הצעתנו לעיל שדין "כל שיש בו" בנוי על תפיסה שברכת "בורא מיני מזונות" לא מיוחדת לדגן בלבד אלא מהווה ברכה ל"מזון", ולכן במידה ודגן ניתן לטעם, הרי שברכת התבשיל כולו היא "בורא מיני מזונות".

ו. סיכום

בשיעור זה חידדנו מושגים שונים באשר לברכת "בורא מיני מזונות". בעוד שבשיעור הקודם עסקנו בשאלה האם היא מהווה ברכה ל"מזון" או לדגן, בשיעור זה עקבנו אחרי לשון הברייתא שתיארה אותו כברכה על "מעשה קדירה". הצענו שתכונת ההחמצה היא המעניקה לדגן את היכולת להפוך תבשיל ל"מעשה קדירה", ותכונה זו גם עומדת בבסיס הדין של "כל שיש בו". לעומת זאת, אורז עצמו נחשב כ"מעשה קדירה", אך העדר תכונת ההחמצה היא זו שהביאה לכך שהרי"ף והרמב"ם פסקו שאין בו את דין "כל שיש בו". סיימנו את השיעור בפסק החיי אדם שבדיעבד יצא ידי חובה אם בירך מזונות על כל דבר המזין.
בשיעור הבא נעסוק בדין פת דוחן ותירס.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1] עיין בפירוש רש"י על אתר המפרש על פי בבלי מועד קטן יג, ב.
[2] לתיאור תהליך החמוץ על ידי כימאי מזון שעבד עם גופי כשרות, ראה: ב. פ. מונק, "ההבדל בין חמוץ וסרחון", תחומין א', עמ' 102-97.
[3] עם זאת, אני מדגיש שברכת "בורא מיני מזונות" היא גם במצבים של מאפה, ועוד נדון בזה בלי נדר בהמשך.