בור| איבעי ליה לעיוני ולמיזיל

 

 

בשיעור זה נעסוק בהבנת מעמדו של אב הנזיקין בור.

 

האם אב הנזיקין 'בור', הינו המשך לאב הנזיקין 'שור', או שמא אב הנזיקין בור הינו אב מחודש שהרעיון הנזיקי שבו הוא הכוונת התנהגות של בעלי הבורות. בעזרת שאלות אלו ועוד נבחן את דיני בור, ובעיקר את הפטור המיוחד הקיים בו - פטור כלים בבור.

המחייב בנזקי בור: בעלות  או פשיעה - במקרא

בשיעור הפתיחה למסכת בבא-קמא הצגנו את מחלוקת האחרונים בשאלת המחייב בנזיקין, בפעולות נזק הנגרמים ע"י ממונו של האדם. ראינו כי אפשרות אחץ היא לומר שהמחייב הוא 'הבעלות', לאמור כל דבר הנמצא בבעלותו של אדם והזיק מחייב אותו בתשלומים. ואילו אפשרות אחרת היא להבין כי המחייב הוא הפשיעה, לאמור אדם שהתרשל ולא שמר על חפציו ואלה יצאו והזיקו - מתחייב בגין נזקיהם.

בבואנו לדון באב הנזיקים בור, אנו מגלים כי מן המקרא עד חכמים, משמשים שני מחייבים אלה כאחד בפרטי הדינים של אב נזיקין זה. וכך כותבת התורה:

"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ"                                                  (שמות כ"א, לג-לד).

המחייב שלפנינו מתחלק לשני חלקים:

• פתיחה/ כרייה והתרשלות בכיסוי הבור.
• בעלות על הבור הגוררת איתה תשלומים על הנזק, וזכייה בנבלה.

נמצאנו למדים שבכדי ליצור את המחייב של אב הנזיקין בור, צריכים להיות קיימים שני המחייבים, פשיעה- ובעלות.

היחס בין המחייבים השונים - מדרשי הלכה

בכל שאלה משפטית כאשר ישנם שני גורמים היוצרים את החיוב, עלינו לשאול מהו היחס בין השניים. בשאלה זו עסקו מדרשי הלכה ואמוראים בתלמוד הבבלי: וכך כותבת המכילתא דרבי ישמעאל:

"וכי יפתח איש בור, למה נאמר? עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל והשור ממונו, והבור ממונו, אם למדת שהוא חייב על ידי שורו אינו חייב על בורו? לא, אם אמרת בשור שדרכו לילך ולהזיק, תאמר בבור שאין דרכו לילך ולהזיק? ת"ל וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש. לפי שלא זכיתי בדין צריך הכתוב להביאו בפני עצמו. דבר אחר וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו', לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו"

                    (מכילתא דרשב"י, משפטים מסכתא דנזיקין פרשה יא).

לפי דברי המכילתא בהו"א, היתה התורה יכול לכתוב את האב הנזיקין שור וממנו ללמוד את האב הנזיקין בור. זאת מפני שבשני במקרים המחייב את האדם בנזיקין הוא בעלות על החפץ. המכילתא דוחה הו"א זו, ומסבירה כי מחייב הבעלות בשור ובבור שונים באופיים לחלוטין: בשור דרכו לילך ולהזיק, ולכן היה מקום לומר שאופיו הדינמי של הנזק, גורם לחיוב קל יותר, אולם בבור בגלל אופיו הפסיבי, היה מקום לומר כי הניזק היה צריך להיזהר יותר, ולשמר את עצמו מפני התקלה. לכן חידשה התורה כי על נזקי בור מתחייב האדם וייחדה אב נזיקין בפני עצמו. פרשנות ברוח זו, כי על אדם להיזהר מפני התקלות ועליו לתת את עיניו על המכשלות בדרכו מצויה גם בדברי ההו"א של  הגמרא:

"ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור. אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל!"           (כז:).  

ברם בהמשך הגמרא מגיעה למסקנה הפוכה:

"אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים"         (שם).

ע"פ מסקנת חכמי א"י, מאחר שבני אדם אינם נוהגים להתבונן בדרכים, לא ניתן לצפות מהם כי ישמרו את עצמם מן התקלות, ולכן בעל התקלה 'המזיק' מתחייב לשלם נזק שלם.

אם כן, מאחר שבני האדם לא נוהגים להזהר מתקלות, חידשה התורה את האב הנזיקין של 'בור'.

בהמשכה של אותה הלכה מובאת הלכה לפיה המחייב בנזיקי בור הוא פשיעה:

"רבי יהודה בן בתירא אומר לא הרי פותח כהרי כורה ולא הרי כורה כהרי פותח, הצד השוה שבהן כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו, אף כל שהוא חייב בשמרו חייב בנזקו".

רבי יהודה בן בתירא מחדש, כי המחייב בנזיקין הוא חובת השמירה, ולכן יש להבחין בין הצורות השונות ליצירת הבור. העולה מתוך דברי המכילתא הוא כי המחייב הראשוני בבור הוא 'הבעלות' על יצירת התקלה. לאמור בעל הבור מתחייב על פשיעתו ביצירת התקלה וזאת בשונה מבעל השור שלא יצר תקלה בדווקא אלא שהוא עושה שימוש בחפץ העלול להזיק, ומאחר שעושר שמור לבעליו גם לרעתו הוא מתחייב בנזיקין.

 

מקומו של הבור - בגמרא

 

הגמרא בהמשך, מביאה ברייתא המביאה את מחלוקת ר"י ור"ע בשאלתנו:

"ת"ר: החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר, (ברה"ר ופתחו לרה"י) - חייב, וזהו בור האמור בתורה, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו - זהו בור האמור בתורה"           (מט:).

לדעת שני התנאים המקור המחייב בבור הוא הבעלות על יצירת התקלה, אלא שנחלקו התנאים מהו האופן שבו נוצרה הזיקה הממונית בין הכורה לבור.

ר' ישמעאל משתמש במודל המופיע בפרשת משפטים בנזקי בעירו של אדם:

"כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם".

מהפסוק עולה כי אדם מתחייב על נזקיו המתפשטים, ומכאן כי החופר בור מתחייב, דווקא בבור הנעשה ברשות היחיד ונפתח לרשות הרבים.

ר' עקיבא גם הוא קורא את הפסוק בנזקי בעירו אלא שהוא שם את הדגש על המילים 'שדה אחר'. לאמור כאשר אדם הפקיר את רשותו ובכך הוא אפשר את כניסת הרבים לתוכה, הוא מתחייב על התקלה שהוא לא הסיר מן השטח.

הצגנו את מחלוקת התנאים כמחלוקת בקריאת הפסוקים של נזקי הבער, אולם לא כך פרשו האמוראים את הברייתא. רבה ורב יוסף נחלקו בפרשנות דברי הברייתא, ומחלוקתם נובעת מקריאה שונה של הפסוקים בפרשת בור:

בור בנזיקין:

"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר".

בור בתשלומים:

"בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ".

רבה ורב יוסף מבינים שבפרשת בור הכתוב מדבר על מושג הבור בשתי בחינות נזיקין: 'בור לנזיקין' ן'בור לתשלומים'. העובדה כי דרישת הבעלות מופיע בחלק התשלומים ולא בחלק הנזיקין, היא שהובילה את האמוראים לתת פרשנויות שונות לפסוקים.

רבה מבין כי העובדה שהתורה לא הזכירה את חובת הבעלות בפסוק העוסק בהגדרה הנזיקית באה ללמדנו, כי סתם בור בתורה הוא בור ברשות הרבים. מחלוקת ר"ע ור"י בשאלה האם ישנו חייב גם בבור שנחפר ברה"י ונפתח לאחר מכן לרה"ר האם הוא מקבל שם של בור ברה"ר.

רב יוסף החולק סבור כי הבור הקלאסי בתורה הוא בור ברה"י כאשר יש בעלים לבור, ונחלקו התנאים האם גם בור שנפתח לרה"ר מקבל שם של בור כזה.

במילים אחרות, מחלוקת התנאים לאור פרשנותם של רבה ורב יוסף היא בשאלת מהותית אודות הגורם המחייב באב הנזיקין בור: לדעת רב יוסף הפשיעה היא שמחייבת אולם לדעת רבא הבעלות היא שמחייבת^[1].

פטור כלים בבור

כפי שהזכרנו בשעורים הקודמים, אחת מן הדילמות הגדולות של חכמים בפרשנות דיני הנזיקין, היא כיצד למנוע את הופעתו של הנזק מחד ולאפשר מאידך חיים תקינים. כתיבת חוקים דרקוניים אשר אינם מאפשרים את קיומם של אישיות מזיקות, הינה הפתרון הקל למחוקק. מאידך קביעתם של חוקים אשר מאפשרים בצורה רחבה שימוש באישיות מזיקות ללא יצירת בקרים, עלולה להביא מציאות סדומית.

חפירת בורות ברה"י וכן ברה"ר לאגירת מים היא צורך חיוני. חכמים בפרשנותם לדיני בור היו ערים לעובדה זו ולכן הם רצו להפחית את חובת הזהירות שיש לבעל הבור כלפי העולם. משתנה נוסף המאיץ בחכמים להפחית את חובת הזהירות היא הצפייה מן האדם וכן מן בהמה להסתכל על נתיבה ולהישמר מפני הנזקים. כל זאת הביא את חכמים לתקן את פטור כלים בבור.

הצורך בכריית בורות מים

נסטה מעט מנושא שיעורינו, ונרחיב מעט על הצורך בחפירת בורות מים בעת הקדומה. על צורך זה אנו למדים מסיפורו של נחוניא חופר שיחין:

"ת"ר: חפר ופתח ומסר לרבים - פטור, חפר ופתח ולא מסר לרבים - חייב; וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות, שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: קיים זה הלכה זו. הלכה זו ותו לא? אלא אימא: אף הלכה זו.

תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?

אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: 'וסביביו נשערה מאד' (תהילים נ'), מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה"                                              (נ.).

החופר בור ברה"ר ואינו נותן לכלל נושא בכל הוצאות הנזק, מכאן נמצאנו למדים שחכמים עודדו חפירת בורות הנחפרים לטובת הכלל, ע"י הפחתת חובת האחריות. פטור זה ניתן לחופרים לצורך הציבור אולם בחפירת בורות למטרות פרטיות לא סיפקה הגמרא הטבה זו.

ברם בנוגע לנחוניא חופר שיחין אשר מוגדר כאיש 'צדיק' איתו הקב"ה מדקדק כחוט השערה, אנו מוצאים יחס שונה. בעקבות חפירת בור גדול אליו נופלת בתו של נחוניא הנושעת ע"י 'מלאך' בדמות איש זקן, נופלת עליו צרה גדולה אחרת ובנו מת בצמא. מפרטי הסיפור אין אנו יודעים האם נחוניא היה חופר הבור הגדול, אולם ניתן לעלות את האפשרות כי לחפירת הבור הגדול אשר סיכן את בתו יש לו אחריות עקיפה, והיא ביצירת הנורמה של חפירת בורות ברשות הרבים. נחוניא שהיה צדיק איתו הקב"ה מדקדק כחוט השערה ניזוק ממעשהו, וזאת משום שמטרתו הטובה הביא גם כנראה לסיכון הציבור.

היקף הפטור

הלכה למעשה הלכו הפוסקים בדרכו של התלמוד הבבלי הפוטר באופן גורף את כל סוגי הכלים בבור. אולם במדרשי הלכה מצאנו גם גישה מצמצמת יותר. כך לדוגמה במכילתא:

"ונפל שמה שור או חמור. חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו; שור ולא שור וכליו, חמור ולא חמור וכליו, שהיה בדין, ומה אם במקום שלא חייב על הבהמה חייב על הכלים, וכאן שחייב על הבהמה אינו דין שיהא חייב על הכלים, ת"ל ונפל שמה שור או חמור, שור ולא כליו, חמור ולא כליו"

                    (מכילתא דרשב"י, משפטים מסכתא דנזיקין פרשה יא).

פטור ככלים בבור מצומצם לאותם כלים שהיו ע"ג הבהמה בשעת הנזק, אולם אם הכלים יינזקו ע"י הבור באופן פרטני בעל הבור יהיה חייב בנזקם. נשאלת השאלה מה ההיגיון מאחורי כלל זה?

לטענת ווסטרייך, מהבחנה שעושה המכילתא נמצאנו למדים כי מעיקר הדין חייבים על גם על נזקי כלים בבור. במקרה ונפלו כלים ובהמה יחדיו התורה חסה על המזיק והפחיתה את תשלומי הנזק, כך שהמזיק ישלם את הנזק העיקרי ולא את המשני. ווסטרייך בחיבורו לא מסביר מה הגיון שבהפחתת התשלומים, כך שבעל הבור ישלם רק על הנזק שנגרם למשאית ולא לתכולתה.

הסבר אחר המופיע אצל חכמי המשפט העברי, הוא הסברו של ש. אלבק בספרו 'פשר דיני הנזיקין בתלמוד'. לדעת אלבק כל הפטורים בבור מבוססים על עקרון הצפייה הטכנית, לאמור המזיק פטור מנזקים שאינם שכיחים. כך לדוגמה הרמב"ם פוטר מתשלומי נזיקין במקרה של בהמה פיקחת שנפלה לבור- מדוע? על פי אלבק הסיבה לכך היא משום שבהמה פיקחת יודעת להשמר מן הבורות, ולא היה צריך לצפות שהיא תיפול לבור. גם ע"פ שיטה זו זקוקים זו אנו להסבר מדוע החופר בור לא היה צריך לצפות את הנזקים שיגרמו למשא שעל גב הבהמה.

לעיל הבאנו מדברי המכילתא, ממנה משמע כי פטור כלים שייך דווקא כאשר הכלים על גב הבהמה. מדברי הרמב"ם, משמע הפוך:

"כלים שנפלו לבור ונשתברו בעל הבור פטור שנאמר 'ונפל שמה שור או חמור' (שמות כ"א, לג) מפי השמועה למדו שור לא אדם חמור לא כלים, אפילו נפל שור בכליו ומת השור ונשתברו כליו חייב על הבהמה ופטור על הכלים"             (הל' נזקי ממון פי"ג, הלכה א).

לדעת הרמב"ם היה מקום לומר כי במקרה בו קיים חיוב תשלומים על מות הבהמה מנפילה לבור נחייב גם על כלים שעל גבה, מכח גזה"כ חמור ולא כלים לא נחייב את בעל הבור.

נראה כי הרמב"ם מבסס את דרכו ע"פ שיטת הבבלי שפטור כלים בבור הוא פטור טוטאלי בכלים, וזאת בניגוד לשיטת המדרש. ניתן לומר כי המדרש והתלמוד הבבלי שבעקבותיו צעד הרמב"ם, נחלקו בשאלת אופיו של האב נזיקין בור, האם מדובר באב נזיקין 'מחודש' או בהרחבה של אב הנזיקין שור.

במילים אחרות, לעיל הבאנו את מחלוקת רבה ור' יוסף בגדרי המחייב של בור בתורה: האם המחייב הוא פשיעת הבעלים או הבעלות. לדעת המכילתא ניתן להציע כי אב הנזיקין בור דומה במגמתו לשור והמחייב בו הבעלות, כאשר נופל לבור השור וכליו אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה 'שאיבעי לעיוני ולמיזיל' ולכן בעל השור ישא בהוצאות הנזק אולם אם הכלים לבדם נפלו לבור נחייב את בעל הבור על הכלים.

אולם לדעת הבבלי המחייב בנזיקי בור הוא הפשיעה, ואין אנו יכולים לומר כי ניתן לפטור את בעל הבור משום סברת איבעי לעיוני ולמיזל. התורה רצתה להסיר תקלות מרה"ר וחייבה את בעל הבור לכסות בורותיו כראוי. אדם שלא עמד בחובת הכיסוי ישלם את נזקי הבהמה והאדם ולא את נזקי הכלים. במילים אחרות מטרת אב הנזיקין בו אינה לפצות את הניזק בגין הנזקים שנעשו כתוצאה מן הבור, אלא לכוף את בעלי הבורות לכסות את בורותיהם.

 

.