חולין | דף צח | ביטול בשישים ובשישים ואחד

כלל גדול בהלכות תערובות, שאיסור בטל בשישים. חכמים קבעו, שכאשר ישנם שישים חלקי היתר כנגד חלק אחד של איסור, הוא בטל. בביאור הלכה זו, מצאנו בראשונים שני הסברים. רוב הראשונים מבארים, ששיעור שישים הוא מדד ואומדנא לכך שאין טעם. הרמב"ן בסוגיתנו (צח:, ד"ה וליגמר) מדגיש, שדין ביטול בשישים איננו דין דאורייתא, אלא אומדנא שקבעו חכמים, ולפיה ביחסי כוחות שכאלה בין האיסור וההיתר, אין נתינת טעם.

הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ט"ו ד'-ה') פירש את דין ביטול בשישים בדרך אחרת:

"אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת ... ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו, כשיעור שנתנו בו חכמים, יש דבר ששיעורו בששים..."

מדברי הרמב"ם עולה, שביטול בשישים הוא ביטול "בעוצם מיעוטו". לאמור - חכמים קבעו שיעור זה לא רק משום שאין בו טעם, אלא משום שהוא מוביל למחיקה טוטאלית של האיסור.

יישום מעניין לשני הפירושים מצאנו בהלכה נוספת בסוגיתנו. הגמרא דנה בביצה של איסור שהתערבה בביצים מותרות, ומתלבטת האם הביטול הוא בשישים או בשישים ואחד. למסקנת הסוגיה, ניתן להתיר את התערובת רק אם יש שישים ואחת ביצים מותרות כנגד הביצה האסורה.

הראשונים נחלקו מדוע בתערובת זו דורשת הגמרא שישים ואחת ביצים של היתר, ואיננה מסתפקת בביטול בשישים, כפי שמצאנו בהקשרים אחרים. הרמב"ן (צז:) כותב:

"דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה ממש אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת בשיעורה ולא הצריכוהו לשער כל אחת ואחת, וזה נכון הוא".

נראה, שהרמב"ן אוחז בפירוש הרווח בראשונים, ולפיו ביטול בשישים הוא ביטול של הטעם. לפיכך, מבאר הרמב"ן את הדרישה לשישים ואחת באופן טכני: ישנם הבדלים בגודלן של ביצים שונות, ועל כן כדי לוודא שאכן ישנן מספיק ביצי היתר שיבטלו את טעם האיסור, הוסיפו חכמים, ודרשו ביטול בשישים ואחת.

הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ט"ו י"ט), לשיטתו, פירש את הדברים באופן אחר:

"ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות אם היתה עם ששים ואחת והיא הרי הן מותרות, היתה עם ששים בלבד נאסרו הכל מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה".

האחרונים דנו במשמעות הביטוי "בריה בפני עצמה" (ראה ש"ך וט"ז יורה דעה, סימן פ"ו סעיף ה'), אך הנקודה הברורה בפסק הרמב"ם היא, שהדרישה לשישים ואחת איננה קשורה לביטול בטעם. מסתבר, שהיות ולביצה ישנה חשיבות מסוימת, קשה יותר לבטלה "בעוצם מיעוטה". כדי לחדד את הביטול "בעוצם מיעוטה", החליטו חכמים להוסיף על שיעור הביטול הקבוע, ולדרוש ביטול בשישים ואחת.