ביישוב

מאת סרן (מיל.) הרב חנניה שפרן, ענף הלכה ברבנות הצבאית

א. ישוב הדעת

ביאור המידה 'בישוב'

המילה 'בישוב' אינה ברורה כל צורכה. כמעט בכל מ"ח המידות במשנה ניתן להבין מפשטות הלשון לפחות באופן שטחי על מה מדובר, אך 'ישוב' היא מילה שפירושה עמום. במפרשים מצינו שלושה כיוונים להסבר הדבר. יש שביארו שמדובר על ההתמדה, בדומה לביטוי 'מרבה ישיבה מרבה חכמה'; הקושי בפירוש זה הוא מדוע נקטה המשנה לשון 'ישוב' ולא 'ישיבה'. יש שבארו שמדובר על לימוד חכמות החול כרקחות וטבחות לתורה, הגורמות לתורה להתיישב אצל האדם (הסבר שני בתפארת ישראל על המשנה); פירוש זה לענ"ד דחוק ביותר, וקשה להעמיסו בלשון המשנה. הפירוש הנראה יותר הוא דברי המהר"ל, לפיו מדובר על 'ישוב הדעת'. להלן ננסה להציע היבטים שונים להבנה מהו ישוב הדעת, וכן ננסה להבין מדוע המשנה לא השתמשה בלשון הפשוטה 'ישוב הדעת' אלא 'ישוב' סתם.

ישוב הדעת כריכוז בעת הלימוד

ההסבר הפשוט ביותר לישוב הדעת הוא שמדובר על הריכוז בעת הלימוד. הריכוז הוא תכונה נוספת על ההתמדה, כי ההתמדה מציינת רק את העובדה שהאדם נמצא בבית המדרש ולומד, אך כל מי שזכה לעסוק בתורה יבחין במהרה בין מצבי 'פיזור הנפש' לבין מצבי 'ישוב הדעת' בעת הלימוד. במצב הראשון האדם צריך לחשוב על כל סברה פעמים רבות, ולשזור את חוט מחשבתו מנקודת הפתיחה פעמים רבות במשך היום. לעומת זאת, המיושב בדעתו מסוגל במעט זמן להספיק ולהעמיק בסוגיה הנלמדת, ויעילותו רבה הרבה יותר. מעבר לכך, אדם המרוכז בלימוד מרגיש סיפוק רב הרבה יותר מהלימוד, ולכן גם יזכור אותו זמן רב הרבה יותר, ודבר זה נכון גם לגבי כל מקצוע בו עוסקים.

רכישתו של הריכוז בלימוד משתנה בין אדם לאדם, ולרוב משתנה אצל האדם מתקופה לתקופה ואפילו משעה לשעה. מחקרים מראים כי יכולת הריכוז תלויה במבנה המוחי ובהיבטים פסיכולוגים נוספים. גם הפחתת גורמים סביבתיים מפריעים מסייעת מאד לריכוז. למשל, בימינו מי שרוצה להתרכז בלימוד חייב לכבות בפתח בית המדרש את מכשיר הפלאפון, כי הזמינות לדברים אחרים פוגעת בישוב הדעת גם אם בפועל איש לא יפריע לו, ועל אחת כמה וכמה אם באמת דעתו מוסחת בשיחות טלפון. רכישת ריכוז זו היא הפשוטה ביותר, כי היא דורשת רק ניקוי גורמים סביבתיים. אולם, פעמים רבות העדר יכול הריכוז נובע ממתחים נפשיים, בפרט בתנאי המדיה והתקשורת כיום. הטיפול בכך פעמים רבות מצריך דווקא פעילות אחרת מלימוד תורה. כבר למדנו באורות התורה כי לפעמים דווקא העדר ההכשרה של חול הוא המונע את האדם מכניסת דברי התורה בלבבו, ואז הטיפול במפריעים נחשב ללימוד תורה, למרות שהוא עצמו עיסוק בחול ולא עיסוק בקודש. האמת היא, שהמידה היחידה בקניין תורה שניתן להבינה בהכנות של חול ללימוד היא מידת הישוב, ורק אליה ניתן לספח את הכנות החול ללימוד. מקור מרכזי להיבט זה ביחס ללימוד הוא בדברי הרמב"ם בשמונה פרקים, שכתב כי כאשר הנפש מתעייפת עליה להניח ללחץ הלימודי ולפנות אל דברים המרחיבים דעתו של אדם כמו כלים ושירים נאים[2].

אינו נבהל להשיב

ביאור אחר למשנה הוא כי ישוב הדעת הינו 'אינו נבהל להשיב' (תפארת ישראל), כלומר חשיבה יסודית ומעמיקה לפני קביעת העמדה ביחס לדברים הנלמדים וסברותיהם. אנו מכירים תופעה של בעלי סברות ה'יורים מהמותן', ומיד כששומעים כבר מתווכחים. תכונה שלילית זו אינה מבטאת רק בעיה חברתית, אלא אי הבנה כיצד לומדים תוכן הדורש חשיבה מעמיקה. כבר ר' חיים מולוז'ין כתב שידוע לכל לומד כי פעמים רבות הסברה הנראית לו בתחילה אינה הסברה הנכונה, ולאחר יגיעה רבה בסוגיה מתברר לו כי באמת הסברה פשוטה ביותר היא סברה שכלל לא עלתה בדעתו או שעלתה בדעתו והייתה נראית לו דחוקה. לכן, הנבהל להשיב לא יוכל לרדת לעומק הסברה, כי כבר בהתחלה הוא מחפש הוא מה לומר במקום להבין לעומק את הסוגיה. בעיני זכיתי לראות ת"ח חשוב שכל אדם האומר לו סברה הוא חושב זמן רב לפני שעונה לו, ופעמים רבות כאשר הוא עונה ניכר כי התשובה כבר הייתה שגורה על לשונו מהרגע הראשון, אך ישוב הדעת הוא מה שהוביל אותו לחשוב בטרם ישיב[3].

ג. קשר יציב וקבוע ללימוד תורה

הסברנו שני היבטים מרכזיים ב'ישוב הדעת', אבל נראה לי כי הבנות אלו שטחיות ביחס להבנת דברי המשנה. אם נסתכל במ"ח מידות של קניין תורה, נראה כי רובן המכריע אינם עיסוק בלימוד עצמו, אלא בטהרת הנפש ויראת השמים של העוסק בתורה. המשנה אינה מזכירה לא את הצורך בחזרה על הלימוד, לא את הצורך בבהירות בלימוד ואפילו לא את ההתמדה בלימוד ואהבת הלימוד. לכן, ברור כי כוונת המשנה כאן אינה לתת מדריך חינוכי ומתודי ללימוד, אלא לברר את הקשר הפנימי שבין לומד התורה לתורה.

המבוא להבנת מטרתה זו של משנה הוא הבנת קדושתה האלוקית של התורה והתגלות הקשר ההוייתי הנשמתי בין התורה לבין לומדי התורה כהוייה מאוחדת אלוקית של ישראל ואורייתא. כבר עמדו על כך כי המשנה משווה בין תכונות הכהונה והמלכות לבין תכונות התורה, אך השוואה זו תמוהה לכאורה, כי כהונה ומלכות אינן נקנות לאדם בעמלו, בניגוד ללימוד תורה. לכן, באר הרצי"ה קוק בביאור 'קנין תורה' כי המשנה מבטאת בכך את השייכות הפנימית ללימוד תורה, הכוללת מ"ח צדדי חיים בקשר בין האדם לתורה (כל המעמיק בדביר המהר"ל רואה כי מחשבה זו היא הבסיס לכל נתיב התורה).

נוסף על כך, השאלה הקשה היא מדוע לא נקטה המשנה באמת את הלשון ישוב הדעת אלא 'ישוב' בלבד. לכן, נראה לי כי יש להוסיף נדבך עמוק יותר לדברים שכתבנו למעלה. הרמב"ם, במורה נבוכים (חלק א', פרק י"א) מבאר כי פירוש הפועל 'ישב' הוא 'יציב אשר לא ישתנה' (תרגום ר"י קפאח). כלומר, כל דבר שהימצאותו מוחלטת נקרא יושב. כשאנו אומרים 'מתיישב על הלב' הכוונה שלנו כי הדבר ממשי ואינו מתנועע ומסתובב ממקום למקום. נראה כי כך הכוונה גם במשנה שלנו: הישוב המדובר הוא הקשר היציב והקבוע ללימוד ולתורה. ישוב הוא היפך ארעיות וריחוק מתוכן הלימוד. שייכות האמיתית לתורה מתבטאת בהעדר ההפסק מהתורה, לא מבחינת שעות הלימוד אלא מבחינת ישוב וקביעות התורה באישיות האדם. ישוב אינו רק ישוב דעת חיצוני כמו בכל מקצוע נלמד, ואינו רק השקעה בהבנת הטקסט לפני ההתמודדות מולו; אלא מדובר במדרגה עליונה של שייכות לתורה.

ודאי שדברינו כי ישוב הדעת מצריך ריכוז, רוגע וריחוק מבהילות נכונים, אך כל אלו הם רק מימד אחד מהקביעות והישוב עצמם. הבנת מדרגתה האלוקית של תורה מצריכה חשיבה מרובה בטרם האדם סבור כי הוא כבר ראוי להשיב על מה ששמע, כי הרי מדובר על תוכן קודש ושֶכֶל החול של האדם מוגבל מכדי לרדת לעומק התוכן של דברי תורה; רק עמל התורה והירידה לעומק הדברים מעלה את האדם ליכולת להבין להשיב באמת. הבנה זו מעמיקה לראות כי אין מדובר רק על ישוב הדעת הפסיכולוגי, אלא ישוב ושקיעה כללית של אישיותו ומהותו של האדם בדברי התורה. לכן, אמנם ההסברים שהובאו לעיל נכונים, אך חובה להעמיק ולראות כי הם מבטאים הרבה יותר מתכונות חינוכיות וטקטיקות ללימוד; הם מבטאים את אהבת התורה האמיתית המשייכת את האדם ללימוד התורה.

יזכנו הקב"ה ברוב חסדו להיות מיושבים הישובים ומיושבים בדברי תורה.