בין אוניברסליות לקוסמופוליטיות (כז)

  • הרב אוריאל עיטם

השבוע אנו מגיעים לסוגיית האוניברסליות והקוסמופוליטיות – שני מושגים שנתפסים בדרך כלל כחופפים, אפילו בעלי משמעות זהה, אבל מניטו מבחין ומבדיל ביניהם.

 

המעבר של אברהם מקוסמופוליטיות לאוניברסליות

לנושא ניגש דרך סוגיה משמעותית בתורה שמניטו עוסק בה והיא מגדל בבל. לא ניכנס לסוגיית המגדל עצמו, מה היה החטא ומה העונש, אלא ניגע רק בתוצאה של סיפור מגדל בבל – התפוררות האנושות לעמים שונים. התפצלות לחלקים רבים ושונים שכל אחד הוא רק פיסה מהתמונה השלמה. לכל עם יש זהות אחת ולא יותר.

במצב כזה, לפי מניטו, כל אומה שתנסה להיות אוניברסלית – תהפוך בהכרח לאימפריאליסטית. היא מכירה רק את הזהות שלה, ולכן כל פנייה שלה לאומות אחרות תהיה ניסיון להכפיף אותן תחת זהותה. לכפות את הזהות שלה עליהן. תופעה זו עומדת ביסודן של המלחמות, מעבר למלחמות בין עמים שכנים על טריטוריה וכדומה. אלה המלחמות הקטנות יחסית, אבל מלחמות גדולות הן בין עמים בעלי עוצמות, שיש להם פוטנציאל להיות אימפריות, והם מנסים להשליט את עצמם על העולם. מניטו מציין שפעמים רבות ניסיונות כאלה יובילו להתנגשות של אותם עמים מול עם ישראל; זאת מפני שלעם ישראל מגמה דומה, גם הוא בעל ייעוד אוניברסלי, אלא שהוא מנסה לעשות זאת בדרך אחרת. הוא בעל הזהות האוניברסלית האמתית, שמאחדת באמת את כולם ולא מנסה להשליט זהות חלקית על כולם. הוא איננו חלק מהפאזל שרוצה לגרום לפאזל כולו להראות כמותו ולהוות תמונה חלקית.

מי שנמצא באמת במצב של דיאספורה, של פיזור הן אומות העולם בעקבות כישלון מגדל בָּבֶל. אז התפצלה האנושות לשבעים אומות, לשבעים אופנים שונים וחלקיים להיות אדם. גוי יכול להשתייך רק לאומה אחת – הוא יכול להיות צרפתי או אנגלי אולם לא שניהם. הוא אינו יכול להיות אוניברסלי באמת, משום שמבחינה זהותית הוא רק אחד חלקי שבעים מן האחדות הקמאית.

מאותו זמן נמצאות האומות במצב של יריבות אחת עם השנייה משום שכל אחת מהן היא זהות חלקית בלבד ושונה מן השנייה. כאן נוצרה בעיית המלחמות. כל זהות חלקית מנסה להשתלט על שאר הזהויות ולכפות את המודל הזהותי שלה על כל העולם. כל התנועות הגדולות בהיסטוריה כמו הנצרות, האסלאם או הסוציאליזם הפכו מהר מאוד לתנועות אימפריאליסטיות. המאפיין השני של אותן תנועות היא שנאת היהודים, אף שלא מעט יהודים הובילו אותן. שנאה זו נובעת מזיהוי היהודי כחריג בנוף האנושי עם היומרה שלו, התביעה שלו לבנות מחדש באמת את האוניברסל האנושי, ולא לכפות מודל תרבותי מסוים על כל האנושות.

עם ישראל, שנולד אחרי כישלון מגדל בבל, הוא היחיד ששומר את האחדות הקמאית, והזהות שלו היא באמת זהות אוניברסלית. כדי לקיים את ממד ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״, הוא חייב לפגוש את האומות במדרגה המתאימה להן דרך תפוצותיו. לכן תופעת הפיזור של עם ישראל משני לעומת תופעת הפיזור של אומות העולם, וכל מטרתו היא למלא את המשימה של ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״ אצלם, לזמן מוגבל.   (סוד מדרש התולדות ב, עמ' 161)

חז"ל מסבירים את החלפת השם אברם לאברהם והשם שרי לשרה: השמות אברהם ושרה הם אוניברסליים יותר, "אב המון גויים", "שרה על כל". אולם ההקשר שבו משתנים השמות מפתיע: הקב"ה מחליף את השמות דווקא בבשורה על הולדת יצחק, לקראת השלב שבו יתמקד בבניית אומה מסוימת. רוב המאורעות שבהם אברהם מתגלה כדמות בינלאומית הם דווקא כששמו אברם, ואילו בתור אברהם הוא יותר לאומי-פרטי. מסביר מניטו שיש שתי דרכים להיות בינלאומי: אוניברסליות וקוסמופוליטיות. אברם הוא קוסמופוליטי ואברהם אוניברסלי. מה ההבדל?

המגמה הקוסמופוליטית היא להתפזר בין האומות ולהשפיע עליהן. להיות נשיאי ישראל בין הגויים, לשמש להם דוגמה. זו הייתה דרכו של אברם בפעילותו בקרב אומות העולם לאורך פרשת לך לך. המגמה האוניברסליות דומה לה מצד היעד אך שונה מצד הדרך – דרכה היא על ידי בניית אומה, שבאמצעות זהותה הייחודית המוגדרת מופיעה את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. זו דרכו של אברהם מאז הבשורה על הולדת יצחק, שאותה הוא אכן מוריש ליצחק בנו.

קיימות שתי גישות עיקריות אפשריות במימוש הדאגה לאוניברסל האנושי. הראשונה, הגישה הקוסמופוליטית, גורסת שעל עם ישראל להתפזר בין אומות העולם, ובייחוד אצל הציוויליזציה הדומיננטית בכל תקופה, ולשמש בה מחנך מוסרי של אותן אומות. זו הגישה של נָחוֹר, אחי אברהם, בנו בְּתוּאֵל, ולָבָן נכדו. אבל, חיש מהר, לָבָן מתגלה כאיוב הקשה ביותר של הענף האחר שהחליט להיות אוניברסלי. ״ולבן ביקש לעקור את הכל״, על אף שהוא הדוד של יעקב, החותן שלו והסבא של השבטים!

הגישה האוניברסלית גורסת כי מימוש החזון של עֵבֶר, הבנייה מחדש של האוניברסל האנושי בעקבות הַפַּלָּגָה, עובר דווקא דרך מימוש זהותו הלאומית של צאצאיו בארץ העברים. כאשר החליט אברהם לעזוב את הגלות, הוא שלל לגמרי את הגישה הקוסמופוליטית. הוא זרק את קליפתו הארמית וחזר להיות עברי.   (סוד מדרש התולדות ו, 31-33)

 

כשלון ההתערות בגויים

עם ישראל ניסה כמה פעמים להיות קוסמופוליטי. אחת הפעמים היא כשמשפחת יעקב הייתה בבית לבן. יעקב שומר על נאמנות למוסר שלו גם בבית לבן, הוא מקרין ומשפיע שם מתורתו, עד כדי כך שאפשר ללמוד הלכות שמירה מהתנהלותו כרועה צאן. הוא תורה מהלכת שמקרינה על סביבותיה. ובכל זאת הוא לא הצליח להישאר בבית לבן. גם ליוסף הייתה הזדמנות ללכת בדרך הקוסמופוליטית, הייתה לו השפעה עצומה על מצרים בתפקיד משנה למלך. נתאר לעצמנו איזה כוח היה למשפחת יעקב בתור בעלת מעמד גבוה באימפריה המצרית. אבל התנהלותו של יעקב הסתיימה ברדיפתו בידי לבן, וגם במצרים הלכה וצמחה שנאת ישראל. התופעה נמשכה לאורך כל הדורות, כאשר דווקא בגלויות שבהן היהודים התערו בתרבות המקומית, התעוררה התנגדות עזה כלפיהם. וכמו במקרים של יעקב ויוסף, היהודים התקשו לזהות את האסון המתקרב ולעזוב לפני שיתרחש.

 

שתי המגמות לאורך ספר בראשית

על פי עיקרון זה, מניטו אומר שהסיפור של עם ישראל לא התחיל בפרשת לך לך; זהו המשך של הסיפורים שלפניו. אברם העברי ממשיך את המהלך מאדם הראשון דרך שת ועד שם ועבר, הוא ממשיך את מגמת האנושות בדרך לייעודה, מגמה שהתחילה כבר בבראשית – והשאלה היא מי יוביל אותה הלאה.

רק כך, אומר מניטו, אפשר להבין את התחלתו של סיפור אברהם כבר בסוף פרשת נח. נחור ואברהם יוצאים לדרך, אבל נחור בוחר באפשרות הקוסמופוליטית ואברהם הולך להקים אומה. כך צריך להבין גם את הסוגיה של ארץ ישראל: לכאורה סוגיית ארץ ישראל באה לידי ביטוי רק החל מההבטחה לאברהם, וליתר דיוק רק לאחר שיגיע אליה זרעו של אברהם, ובינתיים הארץ שייכת לכנענים. מניטו מתנגד לראייה זו וטוען שארץ ישראל לא נועדה לבני חם. יסוד זה מופיע כבר ברש"י: "והכנעני אז בארץ – היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו..." (בראשית י"ב, ו'). בני נח התחלקו בצורה ברורה בין היבשות – שם באסיה, חם באפריקה ויפת באירופה. נראה מהמדרש שבית המדרש של שם ועבר היה בארץ ישראל. שם נשאר בארץ, אבל בני חם הלכו וכבשו אותה. כשמגיע אברהם, השאלה היא אם הוא יחזור לארץ ישראל וישב בה; נחור בוחר באפשרות לשבת בגלות ולהשפיע שם, ואברהם בונה אומה בארץ ישראל.

מה הבעיה באפשרות שבחר בה נחור? מניטו אומר שזהותו של נחור היא זהות ארמית. הוא מבני שם ועבר, אבל כיוון שהוא גר בתוך התרבות הארמית – גם זהותו נעשית ארמית. כאמור, לכל אומה יש זהות אחרת, וכל מפגש שלה עם אומות אחרות מוליד ניסיון להשליט עליהן את זהותה; לכן כשאדם עברי עובד ה' נמצא בתוך אומה מסוימת, הוא לא ישפיע עליה אלא יאמץ את הזהות שלה. יהודי גרמני שואף להקרין מיהדותו, אך יהדותו בהכרח תתעצב על פי הזהות הגרמנית.[1]

צומת הבחירה בין שתי האפשרויות מופיע שוב בהמשך. אברהם מוריש את האפשרות הקוסמופוליטית לישמעאל, שנולד כשאביו היה עדיין "אברם". מישמעאל יצאה דת קוסמופוליטית שמאמינה בא-ל אחד, וחפצה להשליט בכוח את האמונה בו על כל העולם. שתי האפשרויות מופיעות גם בתוך משפחת האבות, ומתבטאת בהבדל בין רחל ולאה, יוסף ויהודה. יוסף, שמניטו מציין כי הוא היה עוד קטן בבית לבן ולא חווה עד תום את כשלון הגישה הקוסמופוליטית, מנסה ללכת בגישה זו במצרים, שם הוא פועל מתוך אמונה אך תחת זהות מוצנעת; אולם רוב האחים מאמצים את גישתו של יהודה השומר על הזהות המתבדלת של בית יעקב.

למרות שבסופו של דבר נכשלה המשיחיות של יוסף, לאורך ההיסטוריה יש תקופות שבהן אותה משיחיות יכולה היתה להצליח באופן זמני. יעקב מצליח בניסיון להיות רועה צאן לבן, ומביא את הברכה לביתו של לבן, כפי שיוסף הביא את הברכה לבית פרעה. לאורך כל ההיסטוריה ישנן תקופות שעם ישראל, בבחינת העם העברי הנסתר או העם העברי הנגלה, מביא את הברכה לאומות העולם. תקופות אלו הן השלב הראשון של המשיחיות הנקרא, לענייננו, משיחיות על פי יוסף. אך אם עם ישראל באותן תקופות, בבחינת העם העברי הנסתר או בבחינת העם העברי הנגלה, מהסס לשוב לארץ כנען, לארץ ישראל, מגיע המשבר והכישלון. אם יוסף היה מחליט, עוד כשהיה על כס פרעה, לפעול בהתאם למה שאמר בסוף חייו: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם" (בראשית נ', מ"ה) וחוזר לארץ הקודש, אולי היה מביא לסיום ההיסטוריה. מכיוון שעם ישראל נשאר בארץ מצרים – הגיע הכישלון, כפי שנאמר בהגדה של פסח: "מלמד שהיו מצוינים שם". בהומור, ניתן להבין זאת כרמז לתקופתנו: מלמד שהיו צִיוֹנִים, אבל שם. עם ישראל אינו שב לארץ ישראל בזמן, מאחר וקשה לזהות מהו הזמן שבו צריך להתחיל לעבור למימד השני, למימד הגאולה, ולחזור לארץ ישראל.   (מספד למשיח, עמ' 59)

ההשלכה האקטואלית של הסוגיה היא המחלוקת השוררת ביהדות במאה וחמישים שנה האחרונות, בעיקר בין גישת רש"ר הירש לגישת הראי"ה קוק. השפעה על האומות מתוך הגלות או בניית מדינה יהודית בארץ ישראל. מניטו עצמו עבר את התהליך הזה באופן אישי, ולאחר פעילותו היהודית בצרפת, החליט לעזוב אותה ולעלות לארץ ישראל.

 
[1]     הדוגמה היא דווקא היהדות הגרמנית, שבלטה בניסיונה להתערות בחברה המקומית. אמנם היא בנתה את העיקרון "תורה עם דרך ארץ", אבל התוצאה התאפיינה כדרך ארץ גרמנית.