בין החנוכייה למנורת המקדש
היום, נחל לעסוק בענייניו של חג החנוכה. אמנם, ייתכן שהמילה "חג" אינה אפיון הלכתי מדויק של ימים אלו, אשר תוקפם מדרבנן וקרבן חגיגה אין בהם. מכל מקום, מדובר בימי שמחה והלל, כפי שמודגש ברמב"ם (פ"ג ה"ג), אשר גם בחר להביא את הלכות ההלל במסגרת הלכות ימי החנוכה.
מצוַת היום המרכזית היא, כמובן, הדלקת הנרות. יסוד ידוע במצווה זו מוזכר במפורש בגמרא (שבת כג:) - "פרסומי ניסא". נראה שקיים למצווה זו יסוד נוסף, אשר אף הוא תולדה של הנס אך אינו קשור בפרסומו. נראה שחכמים ניצלו את נס פך השמן כדי להרחיב - מדרבנן, כמובן - את מצוַת הדלקת המנורה של בית המקדש לביתו הפרטי של כל יהודי. יסוד זה שמעתי בעבר מפי מורי הרב בנימין תבורי שליט"א, בצירוף ראיות רבות לכך, אך במסגרת זו נסתפק בדבריו הברורים של הראב"ד.
הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות נותן קריטריונים שונים לנוסח ברכת המצווה: מתי יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על עשיית המצווה", ומתי יש לברך "לעשות מצווה". אחת ההבחנות (הלכה טו) היא שמצווה שהיא רשות, כגון מצוַת השחיטה (שהרי אדם אינו מצווה לאכול בשר) - יש לברך עליה בלשון "על". הראב"ד מקשה על כך, שעל מקרא מגילה מברכים בלשון "על" למרות שהיא חובה, ומתרץ שמצוות דרבנן דינן כרשות בהקשר זה. תשובה זו מביאה אותו לקושייה: מדוע מברכים על המצווה דרבנן של הדלקת נרות חנוכה בנוסח "להדליק נר של חנוכה", ולא "על הדלקת נרות"? בתשובה על כך אומר הראב"ד: "שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש, שהן של תורה, לפיכך עשאוהו כשל תורה". דברי הראב"ד חדים וברורים: הדלקת נרות חנוכה היא הרחבה דרבנן של הדלקת הנרות שבמקדש, והיא יונקת מאותה מצווה דאורייתא את אופייה ואת נוסח ברכותיה.
אמנם, ישנו הבדל בולט בין החנוכייה לבין מנורת המקדש: במנורת המקדש היו שבעה קנים, ואילו בחנוכייה ישנם שמונה. ניתן להציע לכך הסבר פשוט: ישנו איסור על עשיית מנורה בעלת שבעה קנים דוגמת מנורת המקדש (מנחות כח ע"ב). יש שהציעו מכאן תירוץ לקושיית הבית-יוסף הידועה - מדוע מדליקים שמונה נרות, למרות שהנר הראשון היה טבעי, ורק שבעה נרות היו ניסיים, ואין כאן המקום להאריך בזה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)