בין הלכה לבין פילוסופיה - הקדמה לספר המדע

  • הרב אוהד פיקסלר
א. חשיבות העיסוק בספר המדע וענייניו
הרמב"ם קישר בכל כתביו במהלך חייו בין עולם ההלכה לבין עולם המחשבה והפילוסופיה. דבר זה בא לידי ביטוי באופן מובהק בפתיחת משנה תורה בספר המדע, אשר חלקו הגדול עוסק בענייני מעשה בראשית ומרכבה וענייני מוסר ומידות. הרמב"ם ראה חשיבות משמעותית בידיעת האמת על פי התורה ולכן הוסיף פרקים והלכות הקשורות לענייני מחשבה. בנוסף לכך, הרמב"ם כתב בהלכות רבות עקרונות פילוסופיים והסברים על משמעות המצווות ותוכנן[1]. פרופ' טברסקי עמד על נקודה בסיסית זו במשנת הרמב"ם:
הרמב"ם - לא סוף דבר שהאמין באמונה שלימה בחיוניותה של הפילוסופיה לדת...הוא גם דאג בהתמדה לקשר הבסיסי ולמפגש התמידי שבין הפילוסופיה להלכה. ליתר דיוק, הוא היה מודע תדיר להכרח הגמור שבטיפול קשר כזה ולצורך להוכיח...את צמידותם הבלתי ניתנת לניתוק ואת יחסם המשלים זה את זה של שני מקצועות סותרים - לכאורה אך הרמוניים במהותם אלה...הרמב"ם כמשפטן וכפילוסוף, צירף את שני התחומים הללו יחד בכל כתביו. שאיפתו היתה ליצור מיזוג בין מה שכינה... בשם 'חכמה התורה', ר"ל תלמודה, דהיינו ההתעמקות בחוק לבין 'חכמה התורה על האמת', דהיינו היסודות הפילוסופיים של דת ישראל.
(טברסקי, 'מבוא למשנה תורה', עמודים 270 - 269.)
 ההיצמדות הנוחה לאות הכתובה, מקור לא אכזב של מבוכה וטעות, הרגיזה את הרמב"ם במיוחד. הוא ביקש לאחד את לשון החוק עם רוחו, לשלב את הרעיונות הנצחיים בחיי השעה ולצרף מסורת דתית אל משנה פילוסופית נאורה...אבל הוא האמין שהנסיון עצמו...הוא חיוני לשם השגתה של השלימות הדתית האמיתית.
 (שם, עמוד 278).
הרמב"ם אף ביכר את ההתעסקות בעולם הדעות ולעיתים אף על עולם ההלכה. בכתבים שונים של הרמב"ם אנו מוצאים אמירות המדגישות זאת:
ואין מקום זה מתאים לדבר בו על הענין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בעניני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד.
 (פירוש המשנה, ברכות, ט', ז).
ספר ראשון: אכלול בו כל המצוות שהן עיקר דת משה רבינו. וצריך אדם לידע אותן תחלת הכל, כגון ייחוד שמו ברוך הוא ואיסור עבודה זרה. וקראתי שם ספר זה ספר המדע.
(מנין המצוות לרמב"ם).
הלא תבין שהאל יתעלה שמו רצה להגיענו לשלמות ולתקן את מצב חֶברותינו על-ידי מצוותיו המעשׂיות. דבר זה אינו אפשרי אלא לאחר (שנאמין) אמונות שׂכליות אשר ראשיתן השׂגתו יתעלה לפי יכולתנו. זה ייתכן רק באמצעות חוכמת האלוהות. וזו, חוכמת האלוהות, אינה מושגת אלא לאחר חוכמת הטבע; שכן חוכמת הטבע גובלת בחוכמת האלוהות וקודמת לה בזמן ההוראה, כפי שמתברר למעיין בזאת - לכן קבע שספרו יתעלה יפתח במעשֹה בראשית, שהוא חוכמת הטבע, כפי שביארנו.      
(פתיחה למורה הנבוכים).
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו "ארבעה נכנסו לפרדס" (חגיגה יד:). ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין. ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות. ואף על פי שדברים אלו "דבר קטן" קראו אותן חכמים, שהרי אמרו חכמים "דבר גדול - מעשה מרכבה, ודבר קטן - הוויות דאביי ורבא" (סוכה כח.), אף על פי כן ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה. ועוד, שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.                                                                    
(הלכות יסודי התורה, ד', יג).
לפי הרמב"ם, הפרדס הוא "הדבר הגדול" והעיקרי והם פרקים א - ד בהלכות יסודי התורה. כך הוא כתב גם בפתיחה למורה הנבוכים: "כי הדבר העיקרי הוא חכמת האלוהות אך המצוות המעשיות הם הקודמות בזמן". כמו כן, לימוד הפרדס הוא חלק מלימוד התורה, כפי שמבואר בהלכות תלמוד תורה, א', יב.[2]
ב. עיסוק בהלכה ועיסוק בפילוסופיה
הרמב"ם פותח את ספר מדע בפסוק המביע רעיון זה:
משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.
(תהלים, ל"ו יא).
מי שיודע את הקב"ה זוכר לחסדו, והידיעה מושגת בעזרת ספר מדע.[3] באיגרת תחיית המתים הרמב"ם הדגיש את החשיבות בידיעת הדעות הנכונות ואי ההסתפקות בלימוד ההלכתי (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמוד שמ"א). לאור זאת, הוא כותב שהוא בחר לפתוח את משנה תורה בהלכות יסודי התורה וספר המדע וכן הקדיש לכך מספר פרקים בפירוש המשנה.
נושא זה, של היחס בין חשיבות העיסוק בהלכות לבין העיסוק בפילוסופיה, הוא שאלת יסוד במשנת הרמב"ם. הרמב"ם לכאורה מבכר את העיון הפילוסופי אך מדגיש את חשיבות קיום המצוות המעשיות. הרמב"ם השקיע שנים רבות בכתיבת משנה תורה, חיבור המסכם את כלל המצוות והחוקים, וודאי שהרמב"ם ראה בכך חשיבות גדולה ומשמעותית בחייו של כל עובד ה'.
על שיטת הרמב"ם יש לעמוד לאור משל הארמון המפורסם מתוך מורה הנבוכים:
הריני פותח את הדיבור בפרק זה במשל שאמשיל לך. אומַר אפוא: המלך בארמונו. בין כל האנשים הכפופים למרותו יש אנשים בעיר ויש מחוץ לעיר. בין אלה שבעיר יש מי שפונה עורף לבית המלך ופניו פונים אל דרך אחרת, ויש מהם מי שמתכוון אל בית המלך, פונה אליו, ומבקש להיכנס אל ביתו ולהתייצב בפניו, אלא שעד עתה לא ראה מעולם את חומות הבית. יש בין המתכוונים אל בית המלך מי שהגיע אל הבית ומסובב אותו כדי לחפשׂ את השער שלו. ויש ביניהם מי שנכנס בעד השער והוא הולך בפרוזדורים. יש מהם מי שהגיע לטרקלין הבית והוא נוכח עם המלך במקום אחד והוא בית המלך. אבל עם שהוא בתוך הבית אין הוא רואה את המלך או מדבר אליו. אלא אחרי שאדם נוכח בבית המלך יש הכרח שישתדל השתדלות נוספת ואז יעמוד לפני המלך ויראה אותו מרחוק או מקרוב או ישמע את דיבורו של המלך או ידבר אליו.
והנה אסביר לך את המשל הזה שהמצאתי, ואומַר: אלה שמחוץ לעיר הם כל אדם שאין לו אמונה דתית, עיונית או מסורתית...דינם של אלה כדין בעלי-חיים מחוסרי שׂכל. בעינַי אין אלה בדרגת בן-אדם. הם בדרגות הנמצאים נמוכים מדרגת בן-אדם וגבוהים מדרגת הקוף, שכּן יש להם תבנית ומִתאר של בן-אדם והבחנה גבוהה מדרגת הקוף.
אלה אשר הם בעיר, אבל הפנו עורף לבית המלך הם בעלי דעה ועיון שנוצרו להם דעות לא נכונות, או בשל טעות גדולה שאירעה להם בשעת עיונם, או מתוך שקיבלו ממי שטעה. לכן בגלל דעות אלה, כל-אימת שהם הולכים הם מוסיפים להתרחק מבית המלך. הללו גרועים בהרבה מהראשונים. אלה הם אשר לעתים ההכרח מחייב להורגם ולמחות את עקבות דעותיהם, כדי שלא יַתעו את דרכי זולתם
אלה הפונים אל בית המלך ומתכוונים להיכנס אליו, אולם מעולם לא ראו את בית המלך הם המון בני-התורה, כלומר, עמי הארץ העוסקים במצוות.
המגיעים אל הבית וסובבים סביבו הם חכמי ההלכה המאמינים בדעות נכונות שקיבלום במסורת, דנים בהלכות הפולחניות, ואינם בקיאים בעיון בעקרונות הדת, וכלל לא חקרו לְאַמֵּת אמונה.
אלה שהעמיקו לעיין בעקרונות הדת נכנסו לפרוזדורים. האנשים שם ללא ספק בדרגות שונות. מי שיש לו הוכחה מופתית לכל מה שהוכח בהוכחה מופתית ויודע ידיעה ודאית את כל מה שאפשר לדעת ידיעה ודאית מהדברים האלוהיים, והוא קרוב לוודאות במה שבו אפשר רק להתקרב לוודאות - הוא עם המלך בתוך הבית.
דע, בני חביבי, שכּל עוד אתה עוסק במדעי המתמטיקה ובמלאכת ההיגיון אתה בכלל הסובבים סביב הבית ומחפשׂים את השער שלו...כאשר תבין את הדברים הטבעיים, הרי נכנסת לבית ואתה מהלך בפרוזדוריו. כאשר תשלים את הפיסיקה ותבין את המטפיסיקה, נכנסת אל המלך אל החצר הפנימית ותהיה עמו בבית אחד. זאת היא דרגת החכמים. והם שונים מבחינת השלמות.
המפעילים את מחשבתם, לאחר שהגיעו לשלמות, במטפיסיקה, ונוטים כל-כולם כלפי האל יתגדל ויתרומם, ונמנעים ממה שזולתו, ומפנים את כל פעולות שׂכלם להתבונן בנמצאים להביא מהם ראיות עליו [יתעלה] כדי שיֵדעוּ את הנהגתו אותם בכל אופן אפשרי - הם הניצבים במושב המלך. זאת היא דרגת הנביאים...נחזור-נא אל מטרת הפרק והיא הדגשת הפעלת המחשבה על האל לבדו, לאחר השׂגת הידיעה אותו, כמו שהבהרנו. זאת העבודה המיוחדת למשׂיגי האמיתות. וככל שהם מרבים לחשוב עליו ולשהות אצלו, הם מרבים לעבוד אותו. אבל החושב על האל ומרבה להזכירו בלי ידיעה, אלא בעקבות דמיון גרידא, או בעקבות אמונה שקיבל מזולתו - הרי, לדעתי, לא רק שהוא מחוץ לבית ורחוק ממנו אלא גם אינו מזכיר את האל באמת ולא חושב עליו, כי דבר זה שבדמיונו ושהוא מזכירו בפיו אינו תואם שום נמצא כלל. אלא הוא בדוי. דמיונו בדה אותו... אין ראוי להתחיל במין זה של עבודה אלא לאחר התפישׂה השׂכלית...
(חלק ג', נ"א).
הוגים אחרים חלקו על הרמב"ם בנקודה זו, הדגישו את חשיבות קיום המצוות המעשיות, וחלקם אף ביכרו את האמונה התמימה. ידוע משלו של ריה"ל בספר הכוזרי על הסכל והתרופות, אשר משמעותו היא שעצם הקיום התמים של המצוות מוריד את השפע האלוקי (מאמר ראשון, ע"ט). מכיוון אחר, עולה גישה שונה גם בדברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ביחס לציות לה' וחובת האדם בעולמו:
התנ"ך איננו עוסק בה' אלא בחובתו של האדם לעבוד את ה'...והיהודי דבק באמונה זו כשהוא מקיים את מצוות התורה. באמונה זו חיו יהודים מאמינים ועל אמונה זו נהרגו, ולא על ידיעה בדבר העולם או הטבע או החיים או האדם...דומה לזה הספר אשר סיכם את "האמונה היהודית" 3000 שנה אחרי משה רבנו, הוא שולחן ערוך: הסעיף הראשון בשולחן ערוך הוא "יתגבר האדם כארי לעמוד בבוקר לעבודת ה". שימי לב: לא נאמר שיקום האדם בבוקר לדעת איך נברא העולם או מאין בא האדם, ועוד דברים כאלה. אלא שיקום בבוקר לעבוד את ה'.                              
('רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ', עמוד 54).
ההבדל בין הפתיחה של משנה תורה לבין הפתיחה של השולחן ערוך משמעותי: פתיחת השולחן ערוך מדגישה את קיום המצוות המעשיות; פתיחת משנה תורה, לעומת זאת, מורה על כיוון שונה, אשר נוגע לחיוב המוטל על האדם בידיעת עולם הטבע והמטפיזיקה.
ג. מצוות הידיעה
הרמב"ם מונה כמצוות עשה ראשונה את האמונה בקב"ה (בנוסח מצווה זו יש הבדל גדול בין התרגומים השונים, כפי שנרחיב בהמשך, ולהלן נוסח הדפוסים):
המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות, והוא, שנאמין שיש שם[4] עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו יתברך "אנוכי ה' אלוקיך" (שמות, כ', ב; דברים, ה', ו)...
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.                              
(יסודי התורה, א' ,א).
כפי שנראה, ישנה מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם יש מצווה להאמין. דברי הרמב"ם כבר עולים במכילתא דרבי ישמעאל:
"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (שמות, שם; דברים, שם). למה נאמר? לפי שנאמר "אנכי ה' אלוקיך". משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזרות. אמר להם: לאו, כשיקבלו את מלכותי, אגזור עליהם גזרות, שאם מלכותי לא יקבלו, גזרותי לא יקבלו. כך אמר המקום לישראל: "אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה אלוקים אחרים". אמר להם: אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים? אמרו לו, כן. וכשם שקבלתם מלכותי עליכם, קבלו גזרותי: "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני".
(מסכתא דבחדש, פרשה ו').
הרמב"ן (השגות על ספר המצוות, עשין, מצווה א') מביא את דברי המכילתא כראיה למנות מצווה זו בתרי"ג מצוות. כבר בגאונים נמצא שחלקו על גישה זו, וכפי שכותב הרמב"ן בהסבר שיטת בעל הלכות גדולות אשר לא מנה בספרו מצווה זו:
...ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה בכלל תרי"ג...והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה, שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה; אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו, הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים "אמרו לו: גזור עליהם גזרות. אמר להם: לאו, כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות". עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר...
סברה זו עולה גם בדברי ר' חסדאי קרשקש בהצעה לספרו אור ה':
ואולם היות שרש התחלות התורה האלוקית היא האמונה במציאות הא-ל יתברך...ולזה טעה טעות מפורסמת מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות הא-ל יתברך...ולזה, כאשר נניח אמונת מציאות הא-ל יתברך מצווה, כבר נניח אמונת מציאות הא-ל יתברך קודמת בידיעה לאמונת מציאות הא-ל. ואם נניח גם כן אמונת מציאות הא-ל הקודמת מצוה, יתחייב גם כן אמונת מציאות האל קודמת, וכן לבלתי תכלית...ואיך שיהיה, למה שהוא מבואר היות האמונה הזאת שרש והתחלה לכל המצוות, אם נמנה אותה במצווה, יתחייב שתהיה התחלה לעצמה, וזה בתכלית הביטול...
האם הרמב"ם חולק על הניתוח הלוגי שמציעים הרמב"ן ור' חסדאי קרשקש?
נראה שהרמב"ם חולק בנקודה שונה, והיא הגדרת המצווה. יש לשים לב שהרמב"ם מגדיר בכל מקום שהמצווה אינה אמונה אלא ידיעה. הרב קאפח הדגיש זאת בכל ספריו - אין לתרגם את המינוח הערבי 'אתקעד' שמופיע במצווה הראשונה בלשון אמונה, אלא בלשון ידיעה. הוא הדגיש זאת גם בפירושו להלכה הראשונה בהלכות יסודי התורה:[5]
לידע, וכן לקמן בהל' טו דייק לכתוב וידיעת דבר זה מצות עשה. גם במנין המצוות שבראש ספר זה...ולא כתב להאמין כי עיקר המצוה היא על ידי הידיעה האמתית כדרך שעשה אברהם אבינו, ועל דרך דע את אלוקי אביך...כי בערבית "אעתקאד": יש בה גם מובן דעת...ודחה דברי ר' חסדאי בספרו אור ה'... אלא מובנו רק ידיעה...כי רבנו עצמו בספרו מורה הנבוכים ח"א פ"נ הגדי יפה מלת "אעתקאד" שאינה ענין הנאמר בפה, אלא הענין שהצטייר בנפש כאשר מתאמת שהוא כך כפי שהצטייר...אם כן ברור כי מעולם אמ"ר שמצוה להאמין אלא לידע...
לפי הרמב"ם מצוות העשה הראשונה היא "ידיעת ה'" ולא 'רק' אמונה בה'. מדובר על תהליך שהאדם עובר במשך כל חייו של התקרבות והכרת ה', ומצווה זו תקפה גם לגבי אדם שיש לו כבר אמונה בסיסית המחייבת בקיום מצוות. לאור זאת, יש לקרוא את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים:
דע אתה המעיין במאמרי זה, כי הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש כאשר מאמתים אותו שהוא כך כפי שהצטייר. אם אתה מאותם שמספיק להם מן ההשקפות הנכונות, או שחושבים שהם נכונות, בכך שתאמר אותם בפיך בלי שתשכיל אותם ותבינם, כל שכן שתחקור בהם על הנכון, הרי זה קל מאוד, כפי שאתה [עד] מוצא רבים מן הפתאים תופסים דעות שאינם מבינים להם עניין כלל.
אבל אם אתה ממי שנשאו לבו להתרומם למעלה הנעלה הזו, מעלת העיון, יתברר לך באמת שה' אחד אחדות אמיתית, עד שלא ימצא לו הרכבה כלל ולא השערת חלוקה בשום פנים ואופן, אם כן דע שאין לו יתעלה תואר עצמי כלל, ולא בשום מצב ועניין. ושכשם שנמנע היותו גוף, כך נמנע היותו בעל תואר עצמי...
ואין קביעת דעה כי אם לאחר השכלה, כי קביעת הדעה היא אימות מה שהושכל, שהוא גם מחוץ למחשבה כפי שהושכל במחשבה. ואם הושג עם דעה זו שלא יתכן הפך הדעה הזו כלל, ולא ימצא במחשבה מקום לדחיית דעה זו ולא השערת אפשרות הפכה, יהיה זה נכון.
(חלק א', פרק נ').
כאמור, החולקים על הרמב"ם הבינו שכוונת מצווה זו היא האמונה הבסיסית בה' וקבלת עול מצוות, ולכן לא ניתן לצוות לפני שמונח מצע זה של אמונה.
בקרב האחרונים מצאנו כי תלו ברמב"ם גישות שונות, שהם כנראה בבואה של השקפתם ולא של דעת הרמב"ם. כך הם דברי הרב שך בשם שושלת חכמי בריסק. הרב שך (אבי העזרי, הלכות תשובה, ה', ה) העלה סתירה בין הלכות יסודי התורה, שם המצווה מוגדרת כ"ידיעה" לבין הנוסח המקובל בנדפס (שלא על פי תרגום הרב קאפח) שהגדיר את המצווה כ"אמונה". הרב שך עונה בשם הגרי"ז ששאל את ר' חיים על כך, שענה שעד כמה שהשכל מגיע זה מושכל ולא אמונה, ועל זה נאמר ידיעה; ואילו חיוב האמונה מתחיל ממקום שנגמר שכלו של האדם.[6]
ד. הלכות דעות - "הלכות" או "הנהגות"?
הרמב"ם מקדיש שבעה פרקים להלכות דעות: ענייני מידות (פרקים א' - ג', ה'), הנהגת הגוף (ד') והיחס כלפי האחר (ו' - ז'). האם מדובר על הלכות או על הנהגות ראויות? הרמב"ם מבין שחלק מספר מדע כולל גם נושא זה, וכפי שנראה יש להן מקום משמעותי בחובות האדם בעולמו. הרמב"ם מרחיב בנושאים אלו בפירושו על המשניות במסכת אבות וכן בהקדמה למסכת אבות המכונה 'שמונה פרקים'.
לפי הרמב"ם, ההשגות השכליות עומדות במרכז חובת האדם, כאשר הנהגת המידות ותיקון הגוף הם תכלית פחותה אך קודמת מבחינת הזמן. הרמב"ם מרחיב בנושא זה במורה הנבוכים:
כוונת כל התורה שני דברים, והם תקינות הנפש ותקינות הגוף. תקינות הנפש תהיה בכך שתושׂגנה להמון דעות נכונות כפי יכולתם. לכן יהיה חלקן במפורש וחלקן במשל, כי אין בטבעם של המון עמי הארץ שתהיה להם יכולת מספקת להשׂיג דבר זה כפי שהוא. תקינות הגוף תהיה בתקינות מצבי חייהם אלה עם אלה. עניין זה ישלם בשני דברים: אחד מהם, שיבוטל העֹשֶק שהם עושקים זה את זה, והוא שלא יוּתַר לכל איש מן האנשים לעשׂות מה שהוא רוצה ומה שיש לאל ידו לעשׂות, אלא יכפוהו לעשׂות מה שמועיל לכול; והשני, שיַקנו לכל איש מידות המועילות בחיי היחד, כדי שהמדינה תהיה הרמונית.
דע שמשתי המטרות האלה אחת נכבדה יותר, בלי ספק, והיא תקינות הנפש, כלומר, מתן הדעות הנכונות. המטרה השנייה, תקינות הגוף, קודמת בטבע ובזמן, והיא הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל תושביה במידת היכולת. מטרה שנייה זאת היא המודגשת יותר, והיא אשר הפליגו לפרטה ולפרט את כל פרטיה, כי הכוונה הראשונה אינה מושׂגת אלא לאחר שמושׂגת זאת השנייה. זאת מפני שהוכח בהוכחה מופתית שלאדם שתי שלמויות: שלמות ראשונה והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה והיא שלמות הנפש. שלמותו הראשונה היא שיהיה בריא, בטוב שבמצביו הגופניים. דבר זה אינו אפשרי אלא אם כן הוא מוצא את כל מה שהכרחי לו כל-אימת שהוא מבקשו, כלומר, מזונותיו ויתר הנהגת גופו, כגון דיור, רחצה וזולתם. אדם בודד אינו יכול להשׂיג זאת כלל. אין כל פרט יכול להשׂיג זאת אלא בהתאגדות המדינית, כמו שידוע שהאדם מדיני בטבעו.
ושלמותו האחרונה היא שייעשׂה "מְדַבֵּר" בפֹעַל, כלומר, שיהיה לו שׂכל בפֹעַל בכך שיֵדע את כל מה שביכולת האדם לדעת על כל הנמצאים כולם בהתאם לשלמותו האחרונה. ברור שבשלמות אחרונה זאת אין מעשׂים ולא מידות, אלא היא דעות בלבד...
לכן התורה האמיתית, אשר ביארנו שהיא אחת ואין בלתה, והיא תורת משה רבנו, באה רק ללמד אותנו את שתי השלמויות גם יחד, כלומר, תקינות מצבי בני-אדם אלה עם אלה על-ידי ביטול העֹשֶק (שבני-אדם עושקים) זה את זה, ועל-ידי סיגול מידות טובות ומעולות, כדי שאפשר יהיה לאנשי הארץ להתקיים ולהתמיד בסדר אחד, כדי שכּל אחד מהם יגיע לשלמותו הראשונה, ותקינות האמונות ומתן דעות נכונות שבהן תושׂג השלמות האחרונה. התורה מדברת מפורשות על שתי השלמויות האלה ומודיעה לנו שתכלית התורה כולה היא השׂגת שתי השלמויות האלה...           
(חלק ג', פרק כ"ז).
תיקון הגוף כולל את שמירת הגוף וכן קניית המידות המועילות. יש שתי שלמויות, כאשר הלכות דעות כוללות את השלמות השנייה במעלה והראשונה בזמן. בנושא המידות לא מדובר על אמת ושקר כפי שקיים בעולם הדעות, אלא השפה היא של טוב ורע.[7]
הרמב"ם מבחין בהלכות דעות בין המינוחים "חכם" ו"חסיד". בעניין זה הוא הרחיב בהלכות דעות א', ה; ב', ג, ז; ג', א; ה', ה; ו', ט. יש לשים לב לכך שהמינוח חסיד אינו תמיד חיובי, ולכן גם החסיד אינו בהכרח טוב יותר מהחכם. ראה בעניין זה בהלכות מלכים, ח', יא, בגרסאות המדויקות ברמב"ם שם. בעניין זה כתב הרב קוק:
וחסיד אומות העולם, שכתב הרמב"ם שאם עשה אותם מהכרע הדעת אינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם, והינה הגרסה האמיתית היא "אלא מחכמיהם". ודעתי נוטה, שכונת הרמב"ם היא שמעלת 'יש להם חלק לעולם הבא' היא מעלה ירודה מאד, אף על פי שהיא גם כן טובה גדולה, אבל כיוון שאפילו רשעים וע"ה שבישראל זוכין לה היא לפי ערך המעלות הרוחניות מילה ירודה, והרמב"ם סובר שהמושכלות מצליחים את האדם הרבה, עוד יותר מהצדק של הנהגה...
(אגרות הראיה, א', אגרת פ"ט, עמודים צט - ק).[8]
הרמב"ם הגדיר היטב את היחס בין חכם לבין וחסיד לאורך פירושו לפרק ה' במסכת אבות, ובעיקר בשתי המשניות הבאות:
(ו) אני אפרש תחלה אלו השמות החוזרים הרבה בדברי החכמים, והם: בור, ועם ארץ, וגולם, וחכם, וחסיד...וחכם, הוא האיש אשר הגיעו לו שני המינים מן המעלות על השלימות וכמו שראוי. וחסיד, הוא האיש החכם כאשר יוסיף במעלה, רצוני לומר: במעלות המידות, עד שייטה אל הקצה האחד מעט, כמו שבארנו בפרק הרביעי, ויהיה מעשהו רב מחכמתו, ולזה נקרא חסיד, להוספתו, לפי שההפלגה בדבר תיקרא חסד, בין שהיתה אותה ההפלגה בטוב או ברע.
(יג) אומרו בהולכי לבית המדרש רוצה בו: בהליכה לבית המדרש, שיש בה ארבע דעות. והתבונן עוד איך קרא למפליג בקניית המעלות - חסיד, ולמתעצל מקנותן - רשע...
הרמב"ם פתח את ספר מדע בפסוק "משוך חסדיך ליודעיך וצדקתך לישרי לב". נראה כי חציו הראשון של הפסוק מדבר על הדעות הנכונות, וחציו השני של הפסוק עוסק במידות הראויות ובו מדובר יושר לב ועשיית צדק. הרמב"ם מדגיש בפסוק זה את הקשר שבין שני התחומים והחשיבות של שניהם.
הרמב"ם כותב בסוף פרק א' בהלכות עבודה זרה ש"תורת משה הנחילה מצוות המביאות את האדם לדרך האמת". לפי מה שראינו במורה הנבוכים, כדי להגיע לדרך האמת יש צורך בתיקון הגוף ותיקון הנפש ולכן הלכות דעות הם חלק ממשנה תורה.
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
*
 
 
 
[1]   ראו, לדוגמא, בהקדמת הרב חיים דוד הלוי לספרו מקור חיים השלם, אשר עמד על חשיבות השילוב בין עולמות האגדה והמחשבה לבין עולם ההלכה.
[2]   בעניין זה, ראו במאמריו של אחי, הרב דרור פיקסלר: מדעי הטבע כעזר וכחלק ממדעי האלוהות, צהר ד, תשס"א, עמודים 106 - 93; לתיחומו של 'מעשה בראשית' במדע המודרני, המעיין, מ"ח, א, תשס"ח, עמודים 28 - 19; אמונה בעידן המדע, המעיין, נ', ד, תש"ע עמודים 102 - 98; החשיבות הדתית בלימוד מדעים, בד"ד, 29, כסלו, תשע"ה, עמודים 25 - 7; וכן במאמרי 'העיסוק במדע - חובה דתית?!', בתוך באר מרים, חנוכה, עמוד 256.
[3]   "ישרי הלב" יפורטו בהלכות דעות. השוו גם לדבריו בפירוש המשנה:
והוא, שאם כבר האמין שיש מדע שהגיע אל הנביאים מאת ה', הודיעם בו שהמעלות הם כך וכך והמגרעות כך וכך, הרי הוא חייב מצד היותו אדם ישר להתקרב אל המעלות ולהתרחק מן המגרעות. ואם עשה כן הרי נשלם בו הענין האנושי ונבדל מן הבהמות.
(סנהדרין, י', א).
הרב קאפח הסביר במהדורתו למשנה תורה, שהרמב"ם קרא להלכות יסודי התורה כך ולא "הלכות יסודי האמונה" "כי לדעת רבנו מי שנדמה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו שלרבנו ובשטתו, גם תורה אין לו".
[4]   המילה "שם" מופיעה לעיתים קרובות בדברי הרמב"ם ובמקרים רבים (כמו גם כאן) אין לה משמעות ויש להתעלם ממנה. הסיבה להופעת מילה זו היא השפעת הסגנון והדקדוק הערבי על הרמב"ם.
[5]   וראו גם בהערותיו של הרב קאפח במקומות הבאים: ספר המצוות (תרגום הרב קאפח), מצווה א'; פתיחת תרגום הרב קאפח לספר אמונות ודעות לרס"ג; תרגום הרב קאפח למורה הנבוכים, חלק א', פרק נ'.
[6]   ראו דברים דומים בפירוש בית הלוי על התורה, סוף פרשת בא.
[7]   בנקודה זו הרחיב הרמב"ם במורה הנבוכים, חלק א', פרק ב'. דיון בפרק זה חורג מנושא השיעור.