פסחים | דף עח | בין יחיד לציבור

הגמרא בסוגייתנו מיישבת את הסתירה בין המשנה להוראת רבי יהושע:

אלא לא קשיא, כאן ביחיד כאן בציבור.

כלומר, הוראתו של רבי יהושע מתייחסת לקרבן יחיד בו העבודה אינה נעשית לכתחילה בטומאה משום הכלל 'אם אין בשר אין דם', אך בדיעבד הקרבן מרוצה. המשנה, לעומת זאת, מדברת על קרבנות ציבור אשר העבודה שלהם נעשית אפילו לכתחילה בטומאה – משום שטומאה הותרה בציבור; לכן אין צורך בריצוי הציץ (לדעת רבי יהושע מותר לעשות את העבודה אף על פי שהציץ לא מרצה על העולין ולא על האכילות).

למעשה, ביחיד לכתחילה לא יזרוק את הדם ואם זרק הורצה, ובציבור זורק הדם אף לכתחילה. האמור במשנה 'פסולה' משמע לכתחילה, שהרי נאמר בפירוש בברייתא שמודה רבי יהושע שאם זרק הורצה (ועיקר סמיכת המקשה היא על הקושיה השנייה). באופן זה כתבו בעלי התוספות – פסולה, היינו לכתחילה. כמו כן, ניתן לומר שהתנא של הברייתא סובר שהציץ אינו מרצה על אכילות, כמידת רבי יהושע לעניין העיקרון שאם אין בשר אין דם, אבל רבי יהושע עצמו סובר שכשר בדיעבד.

מהו הטעם לחלק בין יחיד לבין ציבור? רש"י מפרש שהסיבה לכך היא משום שטומאה הותרה בציבור. לפיכך, אף על פי שנטמא הבשר, זורק את הדם לכתחילה. מה שאין כן ביחיד שלא הותרה טומאתו, שאין לזרוק הדם משום שהציץ לא מרצה על האכילות (מכל מקום, אם בכל זאת זרק מרצה).

השאלה המתבקשת היא מה הטעם לכך שבדיעבד מרצה; רש"י בפירושו על מסכת זבחים (דף קד עמוד א) כתב ש"קל היה לו לרבי יהושע בדין זה שאם אין בשר אין דם" – כלומר, משום שהדין לא היה לו ברור לגמרי, לא החמיר בדיעבד.

הסבר זה קשה מעט, הרי אם היה לר' יהושוע ספק בעיקר הדרשה, הדין היה אמור להיות זהה גם באבוד ושרוף; ולהלן נאמר שבאבוד ושרוף, לדעת רבי יהושע, אף בדיעבד לא מרצה! יתכן לומר שרק לעניין טומאה הוא הסתפק, שכן היא הותרה מכללה בציבור או משום שהבשר ישנו בעין (כמה שכתב רש"י בדף עח עמוד ב ד"ה אלא). אולם, נראה שאין זה הטעם העיקרי, שהרי נאמר לעיל (בדף לד עמוד ב) שאם הסיח הדעת פסול הגוף הוא, ואם זרק לא הורצה – משמע שאף שישנו בעין, לא הורצה אלא בטומאה בלבד. לכן, נראה לומר שלא מצד הספק הוא אלא משום שבטומאה לא פסלה התורה בדיעבד.

לעומת זאת, בעלי התוספות מפרשים שטומאה דחויה בציבור וצריך לריצוי ציץ. כלומר, רבי יהושע סובר שהציץ מרצה על אכילות, אלא שבקרבן יחיד לא יזרוק לכתחילה מדרבנן, אבל בציבור חכמים לא החמירו.

מכל מקום, חילוק זה שיש בין יחיד לציבור נאמר רק לעניין טומאה אבל באבוד ושרוף, אם זרק לא מרצה בין ביחיד ובין בציבור.