בין יחיד לציבור בהלכות תשובה לרמב"ם

מאת הרב תומר אברהם ונונו (מחזור כ"ח), רב ומרצה למתמטיקה, מדעי המחשב ויהדות*[1]

פתיחה[2]

כתב הרמב"ם בפרק ג מהלכות תשובה:

"...לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' - זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו... ".  (ה"ד)

מקור דברי הרמב"ם במסכת קידושין:

"ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת - אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה' - בשביל חטא יחידי שחטא, אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו: עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד וכו' - בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".  (מ ע"א)

דיוק בדברי הרמב"ם

אם נדקדק בדברי הרמב"ם, ניווכח, שגירסתו שונה מגירסת הגמרא. כאשר הוא מדבר על הכרעה לכף חובה, הוא אומר: "וגרם לו השחתה". ואילו כאשר הוא מדבר על הכרעה לכף זכות, הוא נוקט בלשון: "וגרם לו ולהם תשועה והצלה". ברור מכאן, שה"לו" - עליו דיבר הרמב"ם בתחילה - מוסב על היחיד. הגמרא, לעומת זאת, נוקטת בשני המקרים: "את עצמו ואת כל העולם".

דברי הרמב"ם כפי שציטטנו הם עפ"י גירסת הדפוסים, וכן מצינו גם בספר 'בארות המים' (לרב יצחק שאנג'י) על אתר, שכתב שכן ראה שמקשים: למה לא כתב רבינו הרמב"ם: "וגרם לו ולהם השחתה", כמו שכתב לגבי עשה מצוה אחת, ד"גרם לו ולהם תשועה והצלה"?!

אולם, שאלה זו עולה ביתר חריפות לאור הגירסה ב'ספר החתום' לאחר ההגהה[3], שם הגירסה היא:

"...לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת - הרי הכריע עצמו והכריע כל העולם כולו לכף זכות וגרם להן[4] תשועה והצלה... ".

אם כן, מדוע לגבי ההשחתה והחורבן נוקט הרמב"ם בלשון "לו" בלבד, ואילו בדברו על ההטייה לכף זכות, נוקט הרמב"ם בלשון "לו ולהם"?! (או " להן")?![5]

ביאור הדיוק בדברי הרמב"ם

ניתן לענ"ד להציע שני כיוונים עיקריים לביאור הדברים. האחד, עפ"י הבחנה בין ההשלכות השונות של מעשי האדם על היחיד ועל הציבור - כאשר אנו נציע, בס"ד, שתי הצעות להבחנה מעין זו. והשני, עפ"י תירוצו של בעל "בארות המים" על הרמב"ם.

א. בין יחיד לציבור

בכיוון זה, נציג שתי אפשרויות לביאור העניין. האחת - עפ"י הלכה אחרת בהלכות תשובה, והשניה - עפ"י צירוף דבריהם של שני גדולי עולם, המהר"ל וה'משך חכמה'.
כתב הרמב"ם בפרק ג מהלכות תשובה:

"בשעה ששוקלין עוונות אדם עם זכויותיו, אין מחשבין עליו תחלת עוון שחטא בו, ולא שני, אלא משלישי ואילך[6]. אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכויותיו - אותן שני העוונות מצטרפין ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכויותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון שלישי ואילך - מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השניים; וכן הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי, וכן עד סופן. במה דברים אמורים? - ביחיד, שנאמר: 'הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלֹש עם גבר'. אבל הציבור - תולין להן עוון ראשון ושני ושלישי, שנאמר: 'על שלֹשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו'. וכשמחשבין להן, על דרך זה מחשבין להן מרביעי ואילך[7].           (ה"ה)[8]

לפי הרמב"ם, קיימת חלוקה בין היחיד, אשר מונים לו את עוונותיו מהחטא השלישי ואילך; לבין הציבור, להם מונים חטאיהם רק מהחטא הרביעי ואילך. עפי"ז, נראה לענ"ד לבאר, כי בהלכה ד מדובר במצב בו האדם נמצא ב"עודף" של שני חטאים, וכעת:

אם יעשה חטא נוסף (שלישי) - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. כלומר: מאחר והכריע את עצמו, ממילא הוא מכריע גם את כל העולם.
אך עדיין יש לעשות הבחנה בין 'הכרעה', אשר משמעותה הטיית כף מניין העבירות; לבין 'השחתה', אשר היא: הכרעתה של כף העבירות לחובה, וחריצת דינו של האדם החוטא (הגוררת בגינה עונש ממש).

מבחינת היחיד זהו חטא שלישי - ולכן הכריע בו את עצמו לכף חובה וגרם לעצמו השחתה (=מיתה). ברם, לציבור מונים רק מן החטא הרביעי ואילך, ולכן מבחינת הציבור ישנה רק 'הכרעה'=הטיה, אך לא 'השחתה'! המאזן עדיין תלוי ועומד להכרעה (עם התווספות עתידית של חטא נוסף). לעומת זאת, כאשר עשה היחיד מצווה אחת - הכריע עצמו ואת העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם'[9].

המהר"ל ב"תפארת ישראל" (פרק ד') מבאר כי הדרכים והפעולות המביאים אל ההצלחה הם מצוות התורה, שבזולתם היתה נפש האדם נשארת בכֹח. דהיינו: מטרת מצוות התורה היא להוציא מן הכח אל הפועל את הפוטנציאל הרוחני האדיר אשר אצור באדם, ולקרבו אל בוראו.
מספר המצוות בהם נפשו של אדם יוצאה מאפילה לאורה, הם כידוע תרי"ג - כך מצאנו בשני מקומות. האחד - בדברי הגמרא בשלהי מסכת מכות:

"דרש ר' שמלאי: שש מאות ושלֹש עשרה מצוות נאמרו לו למשה: שלֹש מאות וששים וחמש לאוין - כמניין ימות החמה, ומאתיים וארבעים ושמונה עשה - כנגד איבריו של אדם...". (כג ע"ב)

והשני - בדברי הזוהר הקדוש:

"בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא, דאינון למעבד אתיהבו. ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא, ושמא דלהון כשמא דמאריהון. ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקבל שס"ה יומי שתא... ".  (ח"א, ק"ע ע"ב)

רמ"ח מצוות העשה הן לכו"ע כנגד אבריו של האדם. ואילו שס"ה מצוות הלא-תעשה: אליבא דהגמרא - הן כנגד ימות החמה, ואליבא דמאמר הזוהר הקדוש - הן כנגד הגידין שבאדם (אם כי גם שם מוזכר כנגד שס"ה ימות השנה).

ומבאר המהר"ל, כי שס"ה מצוות לא-תעשה - עניינם הוא השמירה על הסדר; שלא יהא האדם משנה את מציאותו אשר נברא עליו. השמש מסמלת את שמירת הסדר בעולם, שהרי היא מלך עולם הטבע, כדכתיב: "את השמש לממשלת ביום" (תהלים קלו, ח), וכולו מסודר תחתיה ("תחת השמש" (קֹהלת א, ג)). כן הדבר במה שאמר כנגד הגידין שבאדם - לפי שהגידין אינם צורתו של אדם, אבל הם נותנים קיום לגוף האדם עד שהוא מקויים מבלי שינוי. שס"ה מצוות הלא-תעשה מיועדות למנוע את האדם מלצאת מצד גופו מן הסדר הראוי, אך אין הם שלימות האדם[10].

לעומת זאת, תפקיד רמ"ח מצוות עשה הוא: להוציא את שלימותו של האדם מן הכח אל הפועל, לעבר המדרגה הא-לוהית.
להשלמת התמונה, נביט בדברי בעל ה'משך חכמה' (שמות י"ד, כב) המחלק את מצוות הלא-תעשה לשתי קבוצות: האחת - מצוות מעשיות. כגון: ע"ז, עריות וכד'. והשנייה - מצוות נימוסיות ומידות. כגון: לשון הרע, רכילות, גזל (מצוות שבין אדם לחברו, אם נרצה). נראה, כי כוונתו בזה היא לחלק בין מצוות לא תעשה בהן הבעיה בעצם המעשה, לבין מצוות לא תעשה בהן הבעיה היא בהשחתת המידות והנפש.

ביחיד: על מצוות מעשיות - יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות. ואילו על מצוות נימוסיות ומידות - אין חיוב מלקות, וזאת: משום דהוי לאו הניתן לתשלומין (כגון: גזל), או משום דהוי לאו שאין בו מעשה (כגון: לשון הרע).
בציבור, לעומת זאת, הדין שונה: על מצוות מעשיות - נאמר: "השֹכן אִתם בתוך טֻמאֹתם" (ויקרא טז, טז), ואמרינן על זה בגמרא ביומא (נז ע"א): "אפילו בזמן שהן טמאין - שכינה שרויה ביניהן". ואילו על מצוות נימוסיות ומידות - נאמר: "רומה על השמים" (תהלים נז, ו). כביכול: סלק שכינתך מהם[11].

ה"משך חכמה" מדגים עיקרון זה, לפיו בציבור השחתת המידות גרועה יותר מהשחתה במצוות, ע"י מספר דוגמאות - ביניהן ביחס לדור המבול, וכדברי הגמרא בסנהדרין:

"א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס. שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ... ".  (קח ע"א)

על העריות - דין ציבור יש להם, והיה מרחם עליהם; אבל בעבירה על ה'נימוסיות' - אין מקום לרחמים![12]

מכל הנ"ל, ניתן לענ"ד להציע ביאור נוסף לדברי הרמב"ם. ייתכן אולי להקביל בין חשיבות מצוות הלא-תעשה הנימוסיות במסגרת הציבור, לבין חשיבות מצוות העשה, במסגרת הפרט. למצוות אלו יש למעשה תפקיד משותף: שמירת ביטויה של המעלה הא-לוהית בבני האדם. אצל היחיד - ע"י מצוות העשה בהן הוא מוציא מעלה זו מן הכח אל הפועל. ובציבור - ע"י הקפדה יתירה שלא תהיה הידרדרות מוסרית ציבורית, ולכן הציבור נותן את הדין כאשר הוא חוטא במצוות הלא תעשה הנימוסיות.
לאור הצעתנו זו, נוכל לבאר את דברי הרמב"ם כך: כי כשחטא חטא אחד (היינו: שעבר על 'לא-תעשה') הכריע עצמו, "וגרם לו השחתה" - לפי שמדובר באדם שעבר על מצווה החשובה לעבודת היחיד - מצוות לא תעשה 'מעשית'. על מצווה כזו רק היחיד נענש (נשחת), ולא הציבור. אך כאשר "עשה מצווה אחת" (כאשר גם כאן מדובר במצווה מעשית) הכריע "וגרם תשועה והצלה" - אף לציבור. שכן הציבור מורכב מן היחידים: וכל יחיד שעושה מצוות עשה - מוציא מן הכֹח אל הפועל את מעלתו האלוקית, וממילא גורם בזה תשועה ציבורית. יתר על כן, בהתחזקות זו מרחיק גם היחיד את הציבור מקלקלה במצוות ה'לא תעשה' הנימוסיות.

ייתכן שנקודה זו מודגשת בסוף דברי הרמב"ם בהלכה זו:

 "שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' - זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו...".

וכדברי ה'אור החיים' הקדוש ביחס לכיליון סדום:

"ולא נתן לו מקום להתפלל על פחות משיעור זה... לצד שיודע ה' כי לא תהיה הגנה בפחות מעשרה. והגם שמצינו להרשב"י (זוהר ח"א פב ע"א), שאמר: 'וצדיק יסוד עולם' - אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא. ואפשר שאם היה אברהם בקרבהּ של סדום - היה ממלט כל העיר".  (בראשית י"ח, לג)

דהיינו, שע"י מעלתו וזכויותיו של אברהם (הוצאה מן הכֹח אל הפועל של מעלתו האלוקית) - היה יכול להציל ציבור שלם! (אף שהוא רווי בחטאים ועבירות).

ב. תירוץ בעל 'בארות המים'

בעל 'בארות המים' על הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד), ביאר, כי המקשים על הרמב"ם סברו, שכאשר כתב הרמב"ם "וגרם לו השחתה" - ה"לו" מכוון כלפי היחיד; הם לא היו מוכנים להעלות על דעתם שבשביל חוטא אחד יאבד כל העולם. כיצד יסבירו האוחזים בגישה זו את המובא בקידושין (מ ע"ב) - "אוי לו שהכריע את כל העולם לכף חובה"? מסביר 'בארות המים' כי לדעתם כוונת הגמרא היא שחטא היחיד מאבד מהציבור את הטובה העתידה לבוא עליהם, אך אין הוא 'משחית' - הוא לבדו נשחת, והעולם ניצול.
אולם, בעל 'בארות המים' עצמו חולק על הבנה זו ומסביר אחרת. ה"לו" בדברי הרמב"ם, מתייחס לדעתו לעולם, וזאת עפ"י הנאמר בגמרא בקידושין, ואלו דבריו:

"ומה שלא אמר: 'וגרם לו ולהם' כמ"ש בעניין הכרעת העושה מצוה, הוא משום דכאן פשיטא דגם לו יהיה ההשחתה. דבכלל העולם הוא, ובשבילו לבד יהיה נשחת. אבל לעניין עשה מצוה אחת, שהכריע את כל העולם לכף זכות - הוצרך לומר: 'וגרם לו ולהם תשועה והצלה', ר"ל: לתת לו יתר-שאת ונוטל שכר כולם, כיון שבשבילו ניצל העולם, 'וצדיק יסוד עולם', ועל שמו ייקרא".

דהיינו, בעל 'בארות המים' למעשה אינו מקבל את דיוקנו בדברי הרמב"ם, וזאת בעיקר לאור דברי הגמרא בקידושין, האומרת במפורש כי לאור הנחת העבודה שלעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, אזי אדם שחטא חטא אחד מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. בעקבות כך הוא מציע הסבר משלו לשאלה מדוע בהכרעה לכף חובה שינה הרמב"ם מלשונו שכתב ביחס להכרעה לכף זכות ("וגרם לו ולהם"), ונקט רק "לו". לדעתו, מה שנקט הרמב"ם: "לו ולהם" ביחס להכרעה לכף זכות, הוא בכדי לרבות ולהדגיש את נתינת שכר היתר ליחיד על אשר הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות והצילו והושיעו! אך אין כוונת הדברים למעט מאחריותו של האדם המכריע לכף חובה, ומהשלכות מעשיו; הרי, על כרחך, משפיע האדם היחיד במעשיו על כף דינם של הציבור בתוכו הוא חי!

סוף-דבר

פתחנו בניסיון לדקדק בלשונו הזהובה של הרמב"ם, בדברו על היחיד המכריע, הן לכף חובה והן לכף זכות, והשתדלנו לעמוד על ההבחנה הבוקעת ועולה מבין השורות, ומדקדוקי המילים והאותיות.

משהסקנו כי אכן קיים הבדל בין דין היחיד לדין הציבור, ניסינו לעמוד על מהות הבדל זה, וזאת ע"י הצעת שני כיוונים:
האחד - ע"י עמידה על ההבדל המשתקף בין דין היחיד לבין דין הציבור במסגרת תהליך התשובה. וזאת, ע"י עיון בשני פנים: הן בזה המבליט את ההפרש הקיים ביחס לאופן מניין העבירות של היחיד לבין זה של הציבור (עפ"י דברי הרמב"ם בפ"ג, ה"ה). והן בזה העוסק באופן השונה בו דנים את היחיד לעומת הציבור (עפ"י דברי המהר"ל וה"משך חכמה").
והשני - עפ"י תירוצו של בעל "בארות המים" על הרמב"ם, אשר למעשה אינו מקבל את הדיוק שהצענו בדברי הרמב"ם, וכמובא לעיל בסמוך.

*

על כן, ישתדל האדם רק להיטיב דרכיו ופועליו בכל עיתותיו ובכל ימות חייו, להלך בדרך ה' ולשתות מימי התורה אשר הם דברי אלקים חיים ומשמחים, ערבים לחיך ולנפש, שווים לכל נפש. להגדיל תורה ולהאדירה, ולהקים עולהּ, ולגרום לו ולעולם תשועה והצלה. כדברי דוד המלך, ע"ה, בתהלים: "עֹשה אלה - לא ימוט לעולם!" (ט"ו, ה). ובפרט בעשרת ימי תשובה, בהם שווה מעלת היחיד למעלת הציבור, אשר התשובה והצעקה בהם יפה ומתקבלת מיד (כדברי הרמב"ם (פ"ב ה"ו)). ואם תחלש דעתו של אדם, כיצד יקיים את כל התורה כולה, את כל תרי"ג המצוות בכדי שאכן לא ימוט הוא לעולם, ואף העולם עימו; שאף אם מקיים הרבה, מ"מ הרי "עֹשה אלה" כתיב, דדווקא עושה כולם! אל ירך לבבו, וייעלם דאבו, בנותנו אל ליבו דברים הנפלאים, מפז יקרים, זכים וברים, מזהב נחמדים, דבריהם של אמוראים, בכתר תורה מפוארים:

"כתיב: 'עושה אלה לא ימוט לעולם' - כשהיה ר"ג מגיע למקרא הזה היה בוכה. אמר: מאן דעביד להו לכולהו הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו - ימוט. אמרו ליה: מי כתיב עושה כל אלה, עושה אלה כתיב! - אפילו בחדא מינייהו. דאי לא תימא הכי, כתיב קרא אחרינא: 'אל תטמאו בכל אלה' - התם נמי, הנוגע בכל אלה הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא? אלא לאו באחת מכל אלה - הכא נמי באחת מכל אלו".   (מכות כד ע"א)