בין כלי קודש לרוח הקודש

       א. מבוא[1]

'משיח משיח משיח' שר אברהם פריד בעיצומם של שנות התשעים במאה הקודמת. הזעקה למשיח ולגאולה היא כמיהה יהודית שלא פסקה מעולם[2]. מדוע מכונה הגואל היהודי 'משיח'? סוף סוף הכינוי 'משיח' דווקא בהקשר הגאולי זוקק בירור, שכן במקרא כינוי זה משויך למי שנמשח בשמן המשחה; לדוגמא, בספר ויקרא (ד:ג-ה) מכונה הכהן הגדול "הכהן המשיח". נשאלת השאלה – כיצד דבק במבשר הגאולה הכינוי המקראי 'המשיח'?

בסיפור משיחתו[3] של דוד למלך, מופיע התיאור הבא (שמואל א טז, יג):

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה.

 שמן המשחה מפעים בדוד הנער את רוח ה', אשר תלווה את המנהיג הצעיר והמבטיח לאורך דרכו עד שתקנה לו את המעמד הרם של 'משיח ה'[4]. מה תפקידו של 'משיח ה'? מתוך פשטי המקראות עולה כי תפקידו לחבר בין מלכות הארץ (הפוליטית) למלכות השמים (הרוחנית)[5]. לאמור: פעולת המשיחה מוסיפה על חובת ניהול המדינה של המלך, את החובה להיות מוביל דרך רוחני לעם. משום כך, ככל הנראה, דבק השם 'משיח' בשמו של הגואל היהודי – שהרי חלק מהותי מתפקידו הוא לחבר בין מלכות שמים למלכות הארץ.

בשיעור לקמן נעסוק במשמעויות הרוחניות והפוליטיות של פעולת המשיחה כפי שהן באות לידי ביטוי הלכות כלי מקדש לרמב"ם. נפתח במקראות העוסקות הקמת המשכן ומתארות את פעולת המשיחה, משם נעבור לאופן הצגת הדברים בהלכות כלי מקדש ונראה כיצד התפיסה המקראית שהכהונה היא גורל ולא שררה העוברת בירושה בא לידי ביטוי בהלכות משיחה ובהבדל שבין משיחת כהנים למלכים. בסיום הדברים נראה כיצד הבחנה זו משתלבת כחוט השני בתפיסתו של הרמב"ם אודות המטרה הרוחנית שאדם צריך להציב לעצמו בעבודת ה'.

        ב. שקדשנו בקדושתו של אהרון

במחציתו השנייה של ספר שמות אנו קוראים את פרשיות המשכן. אחת מן החלוקת בהם ניתן לחלק את הנושאים השונים המופיעים בפרשיות, היא החלוקה בין הפרשיות הבנייה לפרשיות ההקדשה. בפרשות הבנייה מתוארים החומרים והאופנים בהם נעשו הכלים. פרשיות ההקדשה, לעומת זאת, עוסקות בשלב של חניכת הכלים והתחלת השימוש בהם ע"י פעולת המשיחה. משיחת כלי המקדש היא משיחה לדורות אלא אם כן נפגם הכלי כדוגמת מה שארע בבית שני, כאשר נפצו היוונים את המזבח, פעולה שגררה את הצורך לבנותו מחדש ולחונכו. בפרשיות בניית המשכן לא רק כלי המקדש נתקדשו אלא גם הכהנים. עם זאת, מצאנו בעניין תופעה מעניינת: משפחת לוי ובתוכה בני אהרון הכוהנים נתקדשו לדורות. כאשר נתמנו בני לוי לעסוק בעבודת הקודש הם קבלו מינוי לדורות, אשר תחילתו היה בעת משיחתם במדבר. ברם, המינוי הקבוע לא כלל בתוכו שני תפקידים: כהונה גדולה וכוהן משוח מלחמה. לגבי תפקידים אלה מצאנו – שבכל דור ודור יש לבצע פעולת משיחה על כוהנים. חריגה זו אומרת דרשני, ואכן נתייחס אליה בהמשך.

         ג. כלי קודש – גורל ולא בחירה

אחד מן הביטויים העבריים לאדם שעוסק בפעילות תורנית : חזן, מוהל , רב, סופר סת"ם וכ"ו הוא 'כלי קודש'. מדוע אדם שעוסק בפעילות תורנית לטובת הכלל מכונה 'כלי'? תשובה לשאלה זו מצויה באופן סידורם של הלכות כלי המקדש שבספר עבודה. נבהיר: לאחר שהרמב"ם ביאר את הלכות בית בחירה, תוך התייחסות להיבטים החומריים של מקום המקדש  וכליו, הוא עובר בהלכות כלי המקדש[6] להיבטים התפעולים של הכלים: הכשרתם לעבודה- 'משיחתם', היבטים השונים הקשורים לתחזוקתם ותפעולם (פרקים א-ב), וסדרי עבודתם (פרקים ג-ז). לאחר מכן, הוא עובר אל בני האדם, ומתייחס למינוי כוהנים ולווים וזכויתיהם המשפטיות, ולבגדי הכהונה (ח-י). במילים אחרות תחת הכותרת של כלי מקדש מסדר הרמב"ם את כל הלכות הקשורות באופן ישיר לכלים לצד הלכות הקשורות לכוהנים. נראה כי ביסוד הדברים עומדת התפיסה כי הכהן העובד בקודש הוא למעשה 'כלי' ולא אישיות פרטית. ביטוי חריף לכך ניתן למצוא בהלכה הבאה (פרק ג) :

זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר: 'בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי' (דברים י, ח), ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר: 'ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד' (במדבר יח, כג), ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן.

        ד. בין משיחת הכוהנים למשיחת המלכים

הלכה נוספת בה אנו רואים ביטוי לרעיון זה כי הכהונה היא גורל ולא שררה, היא בהלכות משיחת כוהנים גדולים (כלי מקדש א, ז):

אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד, אפילו כהן בן כהן מושחין אותו, שנאמר 'והכהן המשיח תחתיו מבניו' (ויקרא ו, טו) וגו'.

בהלכה שלפנינו מונה הרמב"ם את האישים הנמשחים בשמן המשחה : כהן גדול , כהן משוח מלחמה ומלכים מזרע דוד המלך. מהי משמעותה של פעולת המשיחה? כדי לענות על הדברים עלינו לעיין בפסוקים המתארים את פעולת המשיח. המלך הראשון לבית דוד שנמשח הוא דוד המלך (שמואל א טז, יג):

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה.

פעולת המשיחה על פי דברי הנביא היא אשר השפיעה את 'רוח ה' ' בדוד. במילים אחרות - פעולת המשיחה היא פעולה אשר משנה את אישיותו של האדם ומקנה לו מעמד רוחני גבוה ביותר.

פן אחר של משיחה הוא פן הנזכר אצל כוהנים, כדברי הכתוב (שמות פרק כח, מא):

 וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי.

על פי המתואר בפסוק דומה שהמשיחה היא טקס פורמאלי ורשמי בו מקבלים בני אהרון את התפקיד והופכים להיות 'מוקדשים' - מופרשים[7].

אם כן, נמצאנו למדים כי פעולה משיחה בעל שני פנים – המשיחה מבטאת פןו של קודש (הבדלה ורוממות האדם מעל שאר הפרטים בחברה), ואף של רוח הקודש (שינוי אישי וקבלת מעמד רוחני גבוה ונאצל).

אף על פי שפעולת ששמן המישחה ופעולת המשיחה זהה אצל כוהנים ומלכים, בפרטי הדינים מצאנו הבחנה ביניהם. לדוגמה, בנו של מלך שנמשך כאשר הוא יורש את אביו אינו צריך להמשח מחדש, אולם אצל הכהנים כפי שמבאר הרמב"ם כהן גדול בן כוהן גדול צריך להימשך בשנית. נראה כי ביסוד הפער עומד שוב, העיקרון כי כהונה גדולה אינה 'ירושה' אלא 'גורל'. כפי שראינו לעיל, בן למשפחת לוי, בין אם הוא כהן ובין אם הוא לוי, אינו יכול לפרוש מעבודת הקודש, ברם מלך יכול לוותר על מלוכתו להוריד את בגדי המלכות וללבוש את בגדי האזרח[8]. הבחנה זו מסבירה מדוע בנו של כהן גדול צריך להמשח מחדש ואילו בנו של מלך אינו נמשח - מלכות היא תפקיד ושררה – ותפקיד ושררה הוא דבר שניתן להעבירו מאב לבן. כהונה היא גורל ואינה זכות או שררה העבורת מאב לבנו – אלא כל מי שנולד לזרע אהרון מתקדש בקדושתו מכח הגורל.

         ה. לא רק בן לוי

במספר מקומות בספר משנה תורה עומד הרמב"ם על כך שעבודת הקודש והקרבה למען הקב"ה אינה רק נחלתם של בני לוי אשר זכו בגורל לשמש בקודש. בסוף ספר זרעים כותב הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק יג הלכה יג):

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. בריך רחמנא דסייען. 

לא רק שבט לוי אלא כל אדם מישראל יכול לזכות לקרבת אל חי ולאוצר הרוחני הגלום בה.

מקום נוסף בו מציין הרמב"ם את עובדה זו הוא בהלכות כלי מקדש (פרק י הלכה יג):

זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים, שאין האפוד של כהן גדול אפוד בד, ואף הלוים היו חוגרין אותו שהרי שמואל הנביא לוי היה ונאמר בו נער חגור אפוד בד, אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקדש להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחשן ברוח הקדש. סליקו להו הלכות כלי המקדש.

ע"פ התיאור המופיע בהלכה זו 'רוח הקודש' שורה לא רק על שבט לוי אלא גם בני הנביאים אותם אנשים אשר זכו להתעלות רוחנית ולכן נהגו הם ללבוש בגדי כהונה- שהם 'כלי קודש' אשר באמצועתם זוכים לרוח הקודש. במילים אחרות אם אצל הכוהנים האצלה ורוחניות הן מכוח גורל שהוטל עליהם, יש מי שזוכה לדרגה רוחנית דומה מכוח עבודתו. בהלכה זו חותם הרמב"ם את הלכות כלי מקדש, ובה הוא רומז כי הכהונה היא גורל אולם יש מי שיכול לזכות 'בכהונה' גם מכח עבודה[9].

********************************* **************************** כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו עורך: נועם לב ***************************** בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]

****************************************************