בין פסח לסוכות

  • הרב אוהד פיקסלר

א.      פתיחה

אנו מוצאים קשרים הלכתיים רבים בין פסח וסוכות. העובדה שמדובר על שני מועדים שחלים באותו יום בחודש (בטו' בחודש) בהפרש של חצי שנה ואורכם שבעה ימים יוצרת קשר ראשוני ביניהם. בנוסף, כפי שאנו אומרים בתפילה, שני המועדים הם זכר ליציאת מצרים. רקע בסיסי זה מוביל אף לקשרים מפתיעים בין המועדים. בשיעור זה נעקוב אחרי הלימודים הקושרים בין שני החגים, לאור סוגיית הגמרא במסכת ראש השנה שלומדת ומרחיבה קשר זה. במהלך השיעור נציג הקשרים שונים בהם מצאנו לימודים מחג אחד למשנהו, ונעיר על משמעותם של קשרים אלו.

ב.       מה בין שלושת הרגלים

הגמרא במסכת ראש השנה דורשת את הפסוק בספר דברים (טז, טז):

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל-זְכוּרְךָ אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר--בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, וּבְחַג הַסֻּכּוֹת; וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי יְהוָה, רֵיקָם.

הגמרא לומדת מן הפסוק שכמו שאורכו של חג המצות הוא שבעה ימים, כך לאחר חג השבועות ישנו שבוע ימים של  תשלומי עצרת. הגמרא (ד ע"ב) מסבירה מדוע העדיפו ללמוד מפסח ולא מסוכות, ולאחר הבהרתה את עדיפותו של פסח כמקור, היא מתלבטת מדוע גם חג סוכות מופיע בפסוק.

אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות? - לאקושיה לחג המצות, מה חג המצות טעון לינה - אף חג הסוכות טעון לינה. - והתם מנלן? - דכתיב 'ופנית בבקר והלכת לאהליך' . (דברים טז, ז)

לסיכום: מחג הפסח הגמרא לומדת את עניין התשלומין בשבועות ואת חיוב הלינה בירושלים במוצאי יום טוב בסוכות הפסוק המופיע בפרשיית פסח ומובא כמקור לדין לינה עוסק במצוות ראיה. הגמרא, בהשוואתה, כוללת את דיני ראיה השונים, בהתייחס לזמן הקרבת הקרבן ובהתייחס לחיובם של האנשים העולים לרגל במצווה זו.

במקורות נוספים אנו מוצאים שההשוואה בין המועדים משמעותית אף יותר. כך לדוגמא, הגמרא במסכת ביצה דנה לגבי הבאת תודת חמץ בחג הסוכות:

 כי הני תנאי דתניא: אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה, ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט. אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות. ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר - "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות" (דברים טז, טז), כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכל שלא בא בחג המצות אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות.    (יט,ב)

ר' שמעון לומד מאותו פסוק בספר דברים שקיים קשר בין כל המועדים ולכן יש להשוות את ההלכות ביניהם.

ג.        בין פסח לסוכות

עד כה ראינו שחז"ל דרשו את הפסוקים והשוו בין סוכות ופסח בנוגע להלכות הקשורות לכל המועדים כדוגמת מצוות ראיה והקרבנות הנלווים לה. בסוגיות נוספות מצאנו הרחבות נוספות ומרחיקות לכת של ההשוואה ההלכתית בין המועדים.

במשנה במסכת סוכה חכמים ורבי אליעזר נחלקו בשאלה האם ישנה חובה לאכול שתי סעודות בכל יום משבעת ימי החג בסוכה (סה"כ 14 סעודות), או שמא החובה היא רק ביום הראשון. חכמים הסבירו את שיטתם שהחיוב הוא כמו בבית, וכפי שבכל השנה האדם יכול לבחור האם לאכול או לא כך גם בסוכות. על כך הגמרא מקשה מדוע יש חיוב לאכול ביום הראשון שתי ארוחות, והיא מתרצת בגזירה שווה:

א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נאמר כאן 'חמשה עשר' ונאמר 'חמשה עשר' בחג המצות - מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות והתם מנלן אמר קרא- "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח), הכתוב קבעו חובה.   (כז,א)

הגמרא לומדת גזירה שווה בין פסח וסוכות על בסיס ההשוואה בתאריך החג. תוכן הלימוד, כפי שעולה מן הגמרא הוא  שכפי שבפסח ביום הראשון מצוות מצה היא חובה ובשאר הימים רשות, כך גם במצוות סוכה אכילת היום הראשון היא חובה ואכילת שאר הימים – רשות.  

בנוסף, מצאנו בשני המועדים הסבר לכך שיש קיום מצווה ועניין מיוחד להמשיך בביצוע המצווה גם בימים המוגדרים כרשות. כך היא שיטת הגר"א בנוגע למצוות אכילת מצה (מעשה רב סימן קפה) וכן גם עולה במקורות שונים לגבי אכילה בסוכה כל שבעה שגם אם אין חיוב יש בכך קיום מצווה[1].

נראה שיש להסביר את הדמיון ההלכתי בין החגים לאור דבריו של הרב ליכטנשטיין בנוגע למצוות המועדים[2]. לדבריו מצוות היום הפרטיות, כמו סוכה ומצה, הינן מצוות בעלות אופי כפול: יש בעשייתן קיום של מצווה כשלעצמה, ובנוסף הן מהוות חלק מהותי בעיצוב המועד וקדושתו. הקיום מצד המצווה הוא מעשה מצווה מוגדר המאופיין בגדרים הלכתים ברורים כמו שיעור האכילה. מצד שני, קיום המצווה אשר מטרתו היא נתינת אופי המועד וצביונו איננו מוגדר וניתן להוסיף בו, כאשר התוספת מוגדרת כדבר משובח וראוי אך איננה נתונה בחיוב הלכתי[3].

בתלמוד הירושלמי (פ"ב ה"ז) מצאנו לימוד מקביל לדברי ר' יוחנן, אלא שלאחר הבאת לימוד זה, הסוגיה שם מרחיבה את ההשוואה בין המועדים אף יותר:

חברייא בעיי: אומריהם מה להלן עד שיכנסו למצה בתאוה. וכא עד שיכנסו לסוכה בתאוה? רבי זעירה בעי - אי מה להלן עד שיאכל כזית מצה וכא עד שיאכל כזית דגן בסוכה.

הירושלמי צועד קדימה ומשווה בין המועדים לגבי הלכות נוספות הקשורות למצוות האכילה - כניסה למועד שהוא תאב וקיום המצווה באכילת כזית. נראה שכיוון זה מהוה את היסוד לפסק הרמ"א בעקבות ראשוני אשכנז:

אכילה בסוכה בליל י"ט הראשון, חובה; אפילו אכל כזית פת יצא י"ח; מכאן ואילך רשות...

הגה: ולא יאכל בלילה הראשונה עד שיהא ודאי לילה, ויאכל קודם חצות לילה; ולא יאכל ביום מחצות ואילך, כדי שיאכל בסוכה לתאבון, דומיא דאכילת מצה.   (תרלט,ג)

הרמ"א משווה גם את זמן חצות בין אכילת הפסח לאכילה בסוכה למרות שניכר שהשוואתו אינה הכרחית, שהרי יסוד הדין בפסח זה משום קרבן פסח, ויסוד זה אינו שייך כלל לסוכות. ניתן להניח, אם כך, שהרמ"א מתבסס על ההגיון המופיע במהלך הסוגיה בירושלמי. דין נוסף שהרמ"א פוסק בעקבות הירושלמי הוא 'שיכנס לסוכה בתיאבון'. בפירוש 'עלי תמר' תמה על דין זה - שהרי מצוות הישיבה בסוכה אינה קשורה לתיאבון, וניתן לקיים אותה גם בלי אכילה. בנקודה זו סוכה שונה ממצה, שהרי מצוות המצה ניתנת לקיום דוקא באכילה, בניגוד למצוות הישיבה בסוכה. נראה שיש להסביר שחובת האכילה לתיאבון נובעת מהעובדה שיש חיוב אכילה ועל מנת 'לתת לו חשיבות' ישנו צורך  להיות רעב, אך לא משום הישיבה בסוכה. ה'עלי תמר' מביא שני מנהגים נוספים שהוא מסביר ע"פ הטעם שיכנס תאב לחג:

א.      בספר לקט יושר מובא שלא היה ישן בערב סוכות, כדי שיוכל לישון לתיאבון בלילה.

ב.       נויי סוכה הם מצוה. טעם הדין יתכן והוא נובע כדי שיכנס לסוכה בתאוה. 'שאם לא תהיה נאה ומעוטרת לא יכנס לה מביתו הנאה רק מתוך הכרח, והמצוה הוא שיכנס לסוכה בתאוה'.

ד.       מצה בסוכה

עד כה ראינו שחכמים למדו הלכות כלליות הקשורות למועדים מאחד לשני וכן הלכות הנוגעות לענייני אכילה. בדברי הספרא אנו מוצאים דרשה מעניינת על פרשיית המועדות בפרשת אמור:

'ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות' (ויקרא כג, ו) - יום זה טעון מצה, ואין חג הסוכות טעון מצה. והלא דין הוא: ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה, זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה? תלמוד לומר: 'זה', חג המצות זה טעון מצה, ואין חג הסוכות טעון מצה.     (ספרא אמור יא,א)

המדרש הלכה מעלה הו"א ללמוד קל וחומר שגם בסוכות יהיה חיוב לאכול מצה. המדרש נזקק לדיוק בפסוקים ללמוד שהחיוב הנו דווקא בפסח ולא בסוכות. עצם ההו"א מאוד תמוהה, עד שנראה פשוט להגיד שהיא נועדה להדגיש את ייחודיותה של המילה 'הזה' בפסוק יותר מאשר ליצור לימוד הלכתי מחודש, אך יש לשים לב לקשר הנרחב שבין המועדים אשר נראה שעל בסיסו המדרש מעלה אפשרות שלא יהיה ביניהם הבדל וגם בסוכה נאכל מצה.

ה.      אירועים פומביים

בנוסף לקשרים הרבים בין המועדים השונים מעניין לראות כי בשניהם מצאנו שאירעו אירועים משמעותיים עבור עם ישראל. כך יש להשוות בין סוכות שחגג שלמה המלך לאחר חנוכת המקדש ובין חג הפסח שחגג חזקיהו[4]:

table 1

table 2

table 3

במהלך העליה לרגל במועדים השונים אירעו אירועים משמעותיים בהיסטוריה של עם ישראל., משום שהעליה לרגל היוותה נקודת מפתח אשר דרכה קירבו המלכים את העם לה' ומצאו דרך לחידוש הברית.

ו.        מה בין המועדים

התורה מצווה אותנו בקיום מועדים שונים במשך השנה שלכל אחד יש מטרה שונה. לא דומים הימים הנוראים לשלושת הרגלים למרות שכולם מקראי קודש. כך יש דמיון רחב בין חג סוכות ובין חג הפסח, אשר מתבטא בהלכות שונות (הלכות הקשורות למצוות ראייה, למשל). למרות זאת, אופי היום שונה לשני החגים והדבר בא לידי ביטוי במצוות היום- סוכה ולולב באחד ואכילת מצה ואיסור חמץ בשני[5].

חג סוכות חל בסיום השנה החקלאית לאחר שהחקלאי אסף את פירותיו והמחסנים מלאים אך אי הוודאות גדול בקשר לשנה הבאה. מועד חג הפסח הינו בדיוק בסיום הגשמים כאשר החקלאי נמצא אחרי אי הוודאות ולקראת תחילת העבודות האיסוף של הגידולים השונים. חג סוכות עומד בנוסף להיותו אחד משלושת הרגלים כצלע שלישית של הימים הנוראים וחג תשרי[6]. פסח עומד בפני עצמו לאחר תקופה ארוכה של החורף ללא חגים.

כך גם במישור הכללי של החגים: חג הפסח הוא חג לאומי ומציין את היום שבו נהפכו לאומה ויצאנו ממצרים. חג סוכות בנוסף לזכר ליציאת מצרים פונה החוצה לאומות העולם. כל חג עם האופי והצביון הייחודי לו שבא לידי ביטוי במצוות השונות המקוימות באותו חג. מסיבה זו אנו לומדים דינים רבים בין המועדים הקשורים לעצם היותר מקראי קודש אך דברים הנוגעים לאופי היום אינם ניתנים ללימוד ולהיקש מן האחד לשני.

כך גם המועדים השונים שציינו אותם בתנ"ך. חג הפסח בכל מקום מסמל את חידוש הברית בין ישראל והקב"ה. כך הפסח בימי יהושע בכניסה לארץ, בימי חזקיהו ויאשיהו. חג הסוכות מסמל את המשך השראת השכינה וההשגחה של הקב"ה על עם ישראל. הסוכות של ענני הכבוד שה' השגיח דרכם על עם ישראל במדבר ממשיכים לדורות את הקרבה לקב"ה שיש ביום כיפור שאנו במעמד של מלאכים. בימי שלמה בחג הסוכות ציינו את חנוכת המקדש המסמל את המשכיות מעמד הר סיני לדורות[7] והשגחת ה' עלינו לאורך זמן בדיוק כפי שהסוכות מציינים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה

עורך: נועם לב

 

 


[1]             ראה לדוגמא בדברי המאירי בסוכה בדף כז, ובפירוש עלי תמר (פ"ב ה"ז ד"ה ר"י בשם) שמדייק בסוגיית הירושלמי שלמרות שהחובה רק ביום הראשון אם אדם אוכל בסוכה גם במהלך כל שבעת הימים הוא מקיים בכך את מצוות הסוכה. כך גם עולה לגבי ברכת 'לישב בסוכה' כל שבעה בשונה מברכת 'על אכילת מצה' שנאמרת רק ביום הראשון, וראה להלן הערה 3.

[2]   'מצוות ימים טובים', בתוך מנחת אביב מעמוד 241.

[3]           וראה בדבריו באריכות לגבי מצוות תקיעת שופר בראש השנה. בדבריו הוא מסביר שלא מברכים ברכת 'על אכילת מצה' במשך כל שבעת הימים היות שעל העמקת ועיבוי אופי המועד, שאין בהם מוקד ברור של מעשה מצווה מוגדר אין לברך. ברם, כידוע בסוכות אנו מברכים כל שבעת הימים בברכת לישב בסוכה. בנקודה זו שני המועדים שונים ויש לבחון מהי נקודת השוני ביניהם, לאור העובדה שבסוכות אין זו מצוות אכילה בלבד אלא מצווה כללית של תשבו כעין תדורו בסוכה במשך כל המועד. קושיה זו הקשה בעל המאור בסיום מסכת פסחים, והסביר הרא"ל שמצוַת הישיבה בסוכה היא מצווה החלה מחמת המועד, ועל מצווה שכזו מברכים גם אם אין חייבים בה. לעומתה, אכילת מצה בכל שבעה אינה מעשה מצווה מוגדר שיש לברך עליו. לעיסוק באכילת מצה יש חשיבות בעיצוב אופיו של החג כ"חג המצות", ועל עיסוק כגון זה אין מברכים ברכת המצוות.

[4]   ההשוואה בעקבות דבריו של אליהו שי- 'חג הסוכות וחג המצות', בתוך דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון גיליון 959.

[5]   וראה בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים שמסביר לפי שיטתו את המטרה המיוחדת שיש בכל אחד מהמועדים ולאור כך את מצוות היום.

[6]   הדבר בא לידי ביטוי בסיום הכפול בפרשת במועדות בפרשת אמור. ראה לדוגמא בדבריו של הרב יובל שרלו- 'ראש השנה במערכת חגי החודש השביעי' (http://www.ypt.co.il/show.asp?id=29616) ובשיעורים נוספים שהובא רעיון זה.

[7]   ראה את דברי הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה בנוגע לתפקיד המשכן ומיקום הציווי עליו מיד אחרי מעמד הר סיני.