בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע – חלק ב'

  • הרב ברוך גיגי

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

א. בין שתי הפרשות

אף שאנו קוראים את פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע ברציפות, אין הן כתובות כך בתורה. פרשת שמע ממוקמת בפרק ו' בספר דברים, ואילו פרשת והיה אם שמוע נמצאת בפרק י"א.

למעשה, שתי הפרשיות יוצרות מסגרת של שתי הדיברות הראשונות, והן מצע ובסיס לדיברות האחרות, כפי שנבאר.

נאומו המרכזי של משה רבנו בספר דברים, שבגינו זכה חומש זה להיקרא "משנה תורה", מתפרס מפרק ה' ועד פרק כ"ו. הנאום פותח בתיאור מעמד הר סיני ועשרת הדברים שנאמרו על ההר, שהם תמציתה של תורה. בהמשך נאומו, מתייחס משה רבנו לשתי הדיברות הראשונות בפרקים ו'-י"א, בתוך המסגרת שבין פרשת שמע לבין והיה אם שמוע. הפרקים הבאים, מפרק י"ב עד כ"ו, עוסקים במערכת המצוות המקיפה.

שתי הדיברות הראשונות, שאותן שמעו ישראל ישירות מפי הגבורה, הן התשתית לשאר הדיברות ולכלל המצוות. הן מבססות את קיומו של המצַוֶּה ואת קבלת עולו, ומתוך כך ניתן לגשת אל המצוות עצמן.   בפרקים אלה שבין שמע לוהיה אם שמוע מדגיש משה את הסכנות הרובצות לפתחו של העם בסביבת עמי כנען העובדים אלוהים אחרים. בדבריו, מדבר משה על חובת הזהירות מלהתערב בעובדי האלילים, מללמוד מדרכיהם ומלאמץ את השקפותיהם.

די אם נביא כדוגמא את ששת הפסוקים הראשונים של פרק ז', כדי להמחיש את הסכנה והזהירות הנדרשת בעקבותיה:

"כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך, ונתנם ה' א-להיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא תחנם, ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך,  כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר, כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש, כי עם קדוש אתה ל-ה' א-להיך בך בחר ה' א-להיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה"     (דברים ז', א'-ו')

בקריאת שתי הפרשיות, שמע והיה אם שמוע, כחלק ממצוות 'קריאת שמע', אנחנו קוראים כביכול, את מסגרת הפרקים הללו, פרקים ו' עד י"א. פסוקי הפתיחה מפרק ו', "שמע", המצטרפים לפסוקי הסיום מפרק י"א, "והיה אם שמוע", ועולה הדבר כאילו קראנו את כל היחידה כולה.

ב. חווית מעמד הר סיני והתובנות בעקבותיו

פרק המבוא לנאומו של משה, פרק ד', מתאר את מעמד הר סיני עצמו. בפרק זה שני דגשים: האחד מחוויית המעמד, והאחר מן התובנות והמסקנות הנובעות ממנו.

כך נאמר לגבי חוויית המעמד:

"רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון: ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל: וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול: ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לחות אבנים"     (דברים ד', ט'-י"ג)

התובנות והמסקנות:

"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו: מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש... וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"   (שם ל"ה-ל"ט)

"ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים"    (שם מ')

ערב הכניסה לארץ ישראל והמפגש עם עמי כנען, מדגיש משה את הערובה הנצחית לזהירות מן ההתערבות בהם ובדעותיהם:

  1. "שמע ישראל ה' א-להינו" // עול מלכות שמים. // "ה' אחד" // אין עוד, אין עוד מלבדו.
  2. "והיה אם שמע" // "ושמרת את חוקיו ואת מצותיו,  השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם א-להים אחרים" // "כי לא ראיתם כל תמונה, למען ירבו ימיכם... על האדמה" // "ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים".

קריאת שמע היומיומית, על שתי הפרשיות הללו, שמע והיה אם שמוע, מכשירה את העם הנכנס לארץ ופוגש את  עובדי האלילים והתמונות, להפנים את ייחוד ה' ואת בלעדיותו.

בפרשת שמע. הדברים האלה נובעים מזכרון מעמד הר סיני, החקוק כמצווה בתודעת כל אחד מישראל.

באמירת ה' אחד, מכוון האדם לדיבר הראשון: אנכי ה' א-להיך.

ג. פן תאכל ושבעת...

אולם, סכנה נוספת רובצת לפני באי הארץ, דווקא כאשר יזכו לברכה.

הברכה הצפויה ליושבי הארץ היא:

"ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך: ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך"      (שם ז', י"ג-י"ד)

ברכה זו נובעת מטובתה של הארץ שהעם בא בשעריה:

"כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר: ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש: ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת"        (שם ח', ז'-ט')

או אז, רובצת הסכנה:

"פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת: ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה: ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים: ...ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"          (שם ח', י"ב-י"ז)

ההתמודדות מול סכנה זו זוקקת אמצעים מגוונים, אשר באים לידי ביטוי לאורך פרשת עקב. האמצעי העיקרי שבהם, נטוע עמוק בפרשת והיה אם שמוע.

שפע הברכה שבארץ ישראל אינו מובן מאליו ואינו אוטומטי, כפי שהדבר קיים בארצות אחרות שמסביב. הברכה בארץ ישראל מותנה באופן מוחלט ברצון ה', ומושפע ממנו באופן ישיר, בעינו הפקוחה על ארצו תדיר, בכל יום ויום:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (שם י"א, ח'-י')

שלושה מצבים הם בעולמנו: המדבר, ארץ מצרים, וארץ ישראל.

  1. המדבר. מצד הטבע אין יכולת לאדם להתקיים במדבר, לא במאכל ולא במשתה (ועיין היטב דברים ח', ט"ו-ט"ז). בתנאים אלה נקל לכאורה לייחס את השפע והברכה לה' יתברך, המשפיע מטובו הגדול, במן משמים, ומים מצור החלמיש.
  2. ארץ מצרים. מצד ה"טבע", האדם יכול להסתדר ולספק את צרכיו בארץ מצרים, על ידי זריעה והשקיית השדות מן המים המצויים בשפע ביאור הזורם לאורכה של מצרים.

תחושת כוחי ועוצם ידי העושים לי את החיל, נראית טבעית במצרים, כי ה' שם שם את ברכתו בדרך שאינה תלויה כלל בהתנהגות האנושית. כביכול, שתל הקדוש ברוך הוא בטבעה של מצרים את פוטנציאל השפע, ומעתה זוכה אדם לשפע זה בצורה בלתי תלויה. מציאות זו מעניקה לאדם תחושת שליטה בגורלו ובהצלחתו.

מובן, שבעומק העניין אין תחושת ההצלחה נכונה, שכן טבע זה של מצרים נטבע בה מיד ה' הטובה הנטויה על עולמו, ועל כל בריותיו. בכל זאת, נראה שהדברים מכוונים כך: האנושות החיה את חייה הטבעיים בשגרת היומיום, אינה אמורה להנכיח מציאות ה' בכל צעד ושעל בחייה. על כן, מעניק לה הקדוש ברוך הוא את מחייתה בצורה שוטפת בלא צורך בפנייה אליו, בלא צורך בתפילה. דרך זו של פרנסה וחיים מאפשרת את תחושת השליטה והבעלות על הרווחה וההצלחה.

  1. ארץ ישראל. מחד, ארץ ישראל היא ארץ נושבת ושונה מן המדבר. אין בה לא "מַן שמים", ולא מי "צור החלמיש". יש בה עיינות ותהומות היוצאים בבקעה ובהר. עובד האדמה חורש וזורע, ומצפה לקצור את יבולו ולאכול את פרי עמלו. מאידך, בארץ ישראל זקוק האדם למטר השמים כדי לראות ברכה בעמלו, העיינות היוצאים בבקעה ובהר, ממטר השמים הם מתברכים. עיני ה' הנתונים תדיר על ארצו מראשית השנה ועד אחריתה, נותנים את ברכת המטר על השדות ומשפיעים שפע רב על העיינות והתהומות.

גדול הוא האתגר שבארץ ישראל: דומה היא למצרים שחורשים וזורעים ומשקים, ודומה היא למדבר שה' נותן את עיניו על עמו ועל ארצו וזן אותם מידו הפתוחה הגדושה והרחבה. פעמים, נותן האדם את עיניו על יגיע כפיו, ואומר בלבבו: "כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". פעמים, הוא מתבונן ומפנים, שבלא מטר השמים, לא תתן הארץ את ברכתה, "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה", ומשים הוא באותה שעה אל ליבו כי ה' א-להיך הוא הנותן לך לעשות חיל.

זהו ייעודה של פרשת והיה אם שמוע, ומכאן חובת קריאתה פעמיים בכל יום, בשכבך ובקומך. על ידי קריאה זו יחדיר האדם אל תודעתו שיש לקשר את הצלחת יגיע כפיו בזריעת ארץ ישראל, לעמידתו לפני ה' לקבלת עולו ועול מצוותיו.

עיניו הטובות של ה' על ארצו ועל עמו, תלויים בציות ובקיום של מצוות ה'. אולם, נראה שאין די בכך. ברכתה של הארץ ושפעה הטוב היורד מלפניו עליה, זוקקים גם הכרה יסודית של האדם במקור כל הטוב. האדם צריך להיות חמוש בתודעה ברורה שאין טובה בלא טובת ה' והוא היחיד הטוב והמיטיב לכול.

פרשת והיה אם שמוע מדגישה תלות זו של האדם בברכת ה' על ארצו.

זהו אחד היסודות של תפילת האדם ופנייתו אל ה', מתוך תחושת התלות  המוחלטת בחסדו יתברך.

הרמב"ן מדגיש נקודה זו בדבריו בהשגותיו לספר המצוות:

"ענין התפלה... הוא ממדות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראינו אליו... ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם[1]"   (השגות הרמב"ן לספר המצוות ה')

ד. שני סוגים של אהבה

שתי הפרשיות, שמע והיה אם שמוע, מייצגות, אם כן, שתי פנים באהבת ה': אהבה שאינה תלויה בדבר, ואהבה שמשפיעה על יחסו של ה' אלינו.

אהבת ה' היסודית של פרשת שמע, היא אהבה לשמה שאינה תלויה בדבר. עניינה המרכזי של אהבה זו היא בפיתוח זיקה נפשית יוקדת שבין האדם לקדוש ברוך הוא. האהבה שאינה תלויה בדבר היא האהבה שבה עסקנו רבות בפרקי אהבת ה' הנידונים לעיל, והיא בקשת האמת "מפני שהיא אמת ולא מפני שום טובה שבעולם"[2].

פרשת והיה אם שמוע, לעומתה, מתמקדת בזיקת האדם לקדוש ברוך הוא דרך קיום מצוותיו אשר ציוונו, על התלות והזיקה שבין קיום מצוות ליחסו אלינו ולארצנו.

המסגרת המקיפה את פרשת והיה אם שמוע, מדגישה מאוד נקודה זו. היחס של התלות בא לידי ביטוי בולט בפסוקי הפתיחה של פרשת עקב:

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך: ואהבך[3] וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך: ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך: והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך" (דברים ז', י"ב-ט"ו)

פרשת שמע, מייצגת את העמדה האידיאית הנובעת ישירות ממעמד הר סיני ומן ההכרה בייחוד ה'. מתוך כך, מבקש האדם את אהבת ה' ואת הדבקות בו.

פרשת והיה אם שמוע מייצגת את ההתמודדות עם האתגרים הארציים והסביבתיים שהאדם פוגש במהלך חייו. מתוך כך, נדרש האדם להכיר ב-ה' הטוב והמיטיב לברואיו, כשלב חשוב בדרך לאהבה השלמה.

ה. השמיעה הכפולה

בגמרא בברכות נאמר:

"ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר ויאמר[4] אם שמוע תשמע אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע"      (ברכות מ.)

בהקשר לכך, כתב רש"י:

"והיה אם שמוע תשמעו - אם שמוע בישן תשמעו בחדש. וכן (דברים ח', י"ט) והיה אם שכוח תשכח, אם התחלת לשכוח סופך שתשכח כולה"     (רש"י דברים י"א, י"ג)

ברוח הדברים שראינו, נראה להסביר זאת כך: השמיעה האחת היא השמיעה שמוקדה בפרשת והיה אם שמוע, האהבה התכליתית והתועלתנית כדי לזכות בברכת ה'. מתוכה, יבוא האדם לשמיעה היסודית יותר, השמיעה הטהורה, השומעת את האמת מפני שהיא אמת. שמיעה זו, המבקשת אהבה ודבקות של "ואהבת את ה' א-להיך", היא השמיעה הזועקת: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", היא המלכות העליונה שמדגישה "אין עוד מלבדו".

 

 

[1] וראה עוד תלמידי רבינו יונה ברכות ב: ד"ה איזהו.

[2] עיין רמב"ם הלכות תשובה פרק י'.

[3] לפי פסוקים אלו, אף אהבת ה' מותנית ב"עקב תשמעון". נראה, שגם בעניין אהבת ה' את ישראל יש להצביע על שני נתיבים: אהבת ישראל את ה' שבפרשת והיה אם שמוע, מקבילה לאהבת ה' את ישראל שבפרשת עקב, ואהבת ישראל את ה' שבפרשת שמע, מקבילה לפסוקים שבפרשת ואתחנן:

"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה:  לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים:  כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה"    (דברים ז', ו'-ח')

[4] הפסוק המצוטט לפנינו הוא מפרשת בשלח במרה, וראה סוכה מ. שנראה שמביאים לדרשה זו את הפסוק מדברים כח. . אולם, רש"י בפירוש התורה לפרשת והיה אם שמוע מביא דרשה זו מן הפסוק שלנו, "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי".