בין קורבן ציבור לקורבן השותפים

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

שקלים דף ג' - בין קורבן ציבור לקורבן השותפים

בעיון הקודם הסברנו, שהדרישה לגבות מחצית השקל מכל אדם מישראל מבטאת את החלק והשייכות שיש לכלל ישראל בקורבנות הציבור המוקרבים בבית המקדש.

במשנה בדף ג' עמוד ב' מצאנו מחלוקת תנאים המבררת שייכות זו:

"אמר ר' יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויק' ו, טז) - הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך נאכלין?!".

לדעת רבן יוחנן בן זכאי (להלן: ריב"ז), כהנים חייבים במחצית השקל, כדין כלל בני ישראל. בן בוכרי, לעומתו, פטר את הכהנים ממחצית השקל, ואולם טען שכהן שמעוניין לשלם - מקבלים ממנו. לכאורה, טענת הכהנים כנגד ריב"ז נכונה: אם הם ישלמו מחצית השקל, יהפכו מנחות הציבור (קורבן העומר שבט"ז בניסן, שתי הלחם שבשבועות ולחם הפנים שבכל שבת) למנחות כהנים, וממילא אי אפשר יהיה לאוכלן כדין כל מנחת כהן שנשרפת, ולא נאכלת. כיצד ישיב ריב"ז על קושיה זו? הגמרא מצטטת גזירת הכתוב, אך אינה מבארת את יסוד שיטתו של ריב"ז.

מורנו הרב ליכטנשטיין הציע, שהיסוד לדעת ריב"ז מצוי בהבחנה יסודית שהודגשה בדברי הרמב"ן על התורה (ויקרא, א' ב'; הדברים נתבארו בהרחבה גם בשו"ת אבני נזר, חושן משפט סימן ס"ג). הרמב"ן מבחין בין שני מושגים:

מושג א' - עולת ציבור.

מושג ב' - עולת השותפים.

הרמב"ן מסביר, שניתן היה לראות כל קורבן ציבור כקורבן של שותפים: מה לי אם שותפים בו שנים או שלושה, ומה לי אם שותפים בו אלפים ורבבות. אילו היינו מקבלים הצעה כזאת, היה טעם בטענת הכהנים, שסוף סוף מנחת הציבור שייכת אף להם, ולא ניתן לאוכלה.

אך הרמב"ן דוחה אפשרות זו, ומסביר שהקורבנות הנקנים במחצית השקל אינם קורבנות שותפים, אלא קורבנות ציבור. משמעות הדברים, שקורבנות אלה שייכים לכלל ישראל, מבלי להתחשב באופן נקודתי בשאלה מי שילם וכמה שילם. כך, למשל, ברור שקורבנות הציבור מכפרים אף על נשות ישראל, אף על פי שמעיקר הדין הנשים פטורות ממחצית השקל.

נמצא, איפוא, שתשלום מחצית השקל בא להבהיר את החלק שיש לכל אדם מישראל קורבנות הציבור, ואולם חלק זה איננו "אחד לאחד"; אדם נדרש לשלם כדי לקחת חלק, ואולם הוא לא קונה זכות ממונית ממשית בקורבן - הקורבן איננו שלו אלא של כלל ישראל.

השלכה מרכזית לתפיסה זו היא ההלכה שנזכרה בסוגיות רבות בש"ס (ראה, למשל, יומא דף נ ע"א) ש"אין חטאת ציבור מתה". הלכה למשה מסיני, שקורבן חטאת שמתו בעליו - יומת אף הוא ואין אפשרות לפדותו. ובכן מה יהא הדין כאשר נקנה קורבן חטאת ציבורי, וכעת באסון פתאומי מתו כל תורמי מחצית השקל, ונותרו רק אלה שלא תרמו? אילו קורבן ציבור היה קורבן שותפים, ראוי היה להמיתו, שכן מתו בעליו. עם זאת, חכמים הסבירו ש"אין ציבור מתים": הקורבן איננו שייך נקודתית לכל מי ששילם מחצית השקל, אלא שייך לכלל הציבור, והציבור אינו מת.

כפי שהזכרנו לעיל, השלכה מרכזית לתפיסתנו היא, שקורבן ציבור שייך לכלל ישראל, ובכלל זה אף הנשים שאינן משלמות מחצית השקל. אמנם, קביעה זו שנויה במחלוקת בין האחרונים. רבי עקיבא איגר (בשו"ת, סימן ט') חידש, שנשים פטורות מתפילת מוסף בשבת ובחג. שלוש התפילות הקבועות בכל יום הן תפילות שתיקנון אבות, והן מחייבות נשים וגברים כאחד. ברם, תפילת מוסף היא אך ורק כנגד קורבן הציבור, והרי נשים אינן משלמות מחצית השקל, וממילא אין להן חלק בקורבן הציבור. ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה (שו"ת באר יצחק, סימן כ') דחה את דברי רבי עקיבא איגר על הסף: אמנם, נשים אינן שוקלות, אך ברור שיש להן חלק בקורבנות הציבור, וממילא גם בתפילת מוסף! גם הגרי"ד סולוביצ'יק דחה את דברי רבי עקיבא איגר, לאור ההבחנה היסודית בין קורבן השותפים וקורבן הציבור (להרחבה בעניין זה ראה שו"ת יביע אומר ב', אורח חיים סימן ו' אות ד').

והערה נוספת לסיום: אחד החיבורים הקדומים ביותר מתורתם של תנאים הוא מגילת תענית. מגילה זו מפרטת ימים שבהם אירעו מאורעות משמעותיים בתולדות האומה. בין היתר, נאמר במגילת תענית, שהימים הראשונים של חודש ניסן הם ימי שמחה, שבהם "איתוקם תמידא". ומוסבר שם, שבימים אלה גברו חכמי ישראל על הצדוקים, וקבעו את ההלכה שלפיה התמיד ושאר קורבנות הציבור יוקרבו מכספי מחצית השקל, הנגבים מכלל ישראל, ולא מתרומות פרטיות. הצדוקים ביקשו להפוך את עבודת המקדש לעניין פרטי. מטבע הדברים, העשירים המופלגים הם אלה שיירכשו את קורבנות הציבור, וכך יקבל המון העם את התחושה כי אין לו כל חלק בעבודת המקדש. חכמים לחמו בעוז כנגד תפיסה זו, וביקשו "להעמיד את התמיד", ולהבהיר כי הוא שייך בשיוויון לכלל ישראל, ואין להביאו מתרומות פרטיות!

הרב אביהוד שורץ