בין שמים לארץ - עיבור השנה

  • הרב אביעד ברטוב
לוח השנה העברי מושפע משני גורמים: הלבנה והחמה. 'ישראל מונים ללבנה' שעל פיה נקבעים החודשים. ברם אילו היו מונים ללבנה בלבד היה הדבר גורם לתקלה בכל הקשור לתקנת המועדות. קרי: קיומם של מועדי השנה בעתם - פסח באביב שבועות בזמן הביכורים וסוכות באסיף. על מנת שמניין החודשים על פי הלבנה לא יפגע במועדות, הוקם מוסד העיבור, אשר שבאמצעותו מכוונים חכמים את הלוח העברי גם אל השנה השמשית ואל העונות. בשיעור זה נעסוק במצוות העיבור – נבחן מדוע חודש העיבור הוא חודש אדר, ומהם השיקולים אשר על פיהם יכול בית דין לעבר את השנה. בחלק השני של השיעור נסקור את האופן שבו התבצע העיבור בפועל בבית הדין.
  1. אין מעברים אלא אדר
עיבור השנה נעשה בחודש אדר. המקור להכרעה זו, לעבר דווקא את חודש אדר, מופיע במדרש הפסוקים במכילתא דרשב"י (שמות יב):
יכול יעבר ניסן? ת"ל: "ראשון הוא לכם" (שמות, יב, ב)  ניסן אחד אתה עושה ואי אתה עושה שני ניסן. יכול יעבר תשרי? ת"ל: "שמר את חדש האביב" (שמות יג, ד) – 'שמור את החדש' – הסמוך לאביב, ואיזה זה? אדר.
המכילתא דורשת את המילה 'שמור' בפסוק 'שמור את החודש האביב' כ'סמוך' , וזאת משום שבלשון חכמים השומר על דבר מסוים הוא זה סמוך לו, לדוגמא קליפת הפרי מכונה בלשון חז"ל ה'שומר של הפרי'. במילים אחרות: חודש אדר הוא החודש ששומר כביכול על חודש ניסן ומאפשר לו לחול בתקופת האביב.[1]  בתוספות במסכת סנהדרין יב ע"א מובאת דרשה נוספת מדוע חודש העיבור הוא דווקא האדר:
וכל שאר החדשים אין מעברין, דכתיב  "לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג, ז), ואי מעברין אחת משאר החדשים, לא הוי אדר שנים עשר.
על פי דרשה זו, מצוות העיבור היא בחודש אדר משום שחידושה של אסתר ובית דינה הוא שהחודש השנים עשר בשנה יהיה חודש אדר. (והרי אם לא היינו מעברים את אדר אלא למשל, את כסלו היה חודש אדר החודש השלוש עשרה) ואולם טעמה של תקנה זו לא ברור – מהי החשיבות הגדולה שחודש אדר יהיה החודש השלושה עשר?
נראה כי הכוונה היא לא רק לחודש אדר, אלא חשש כללי משיבוש מניין החודשים כפי שהוא מופיע בתורה. התוספות רא"ש במקום מביא את הדרשה בשלמותה.
אין מעברין אלא אדר. משום דבעינן שיהא תשרי שביעי כדכתיב: "בחדש השביעי באחד לחדש" (ויקרא כג, כד) וטבת נמי בעינן שיהא עשירי כדכתיב "בחדש העשירי הוא חדש טבת" (אסתר ב, טו), ושבט נמי לא דכתיב "בחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר, ג, ז), אי נמי דומיא דחדש, מה חדש מעברין אותו באחד ממנוייו דהיינו יום אף שנה באחד ממנוייו דהיינו חדש, ומה חדש מעברין אותו ביום אחרון, אף שנה בחדש אחרון; אי נמי: משום דבחדש הסמוך לניסן איפשר לעמוד על האביב ופירות האילן.
במקור זו מובאות מספר סיבות מדוע לעבר דווקא את חודש אדר. ההסבר הראשון, המופיע באריכות יחסית הנו החשש מכך שתוספת העיבור תפריע למניין התקני של החודשים כפי שהוא נזכר במקרא. ההסבר האחרון, לעומת זאת, קשור לייחודו של חודש אדר כחודש האחרון בשנה שרק בו אפשר לדעת בוודאות שהעיבור אכן נצרך.  (ישנו גם את ההסבר הלפני-אחרון, אולם לגביו לא נרחיב להלן).
נסכם נאמר כי במפרשים מצאנו ב' סיבות מדוע יש לעבר דווקא את חודש אדר :
א) שימור מניין החודשים
ב) שימור תקופת האביב.
חלוקה זו כפי שנראה לקמן, שופכת אור גדול על מצוות העיבור.
  1. תקנת המועדות או עולי רגלים
כאשר בי"ד מחליט לעבר את השנה, עליו לאתר 'סימנים' שבגינם יש לעבר את השנה. בתוספתא במסכת סנהדרין (ב:ב) מצאנו מספר סוגים של קריטריונים שעבורם יש לעבר את השנה:
1) אביב – הקפדה על כך שחודש ניסן וחג הפסח יתקיימו בתקופה שבה הדגנים הבשילו.[2]
2) פירות – שהפירות מהם מביאים מיני ביכורים יהיו בבשלותם בתקופת שבועות.
3) תקופה - שתקופת האסיף תחול במקביל לחגי תשרי.
בי"ד יכול לעבר את השנה על פי התקופה, או אם שני הסימנים האחרים מצטרפים (עיין ברמב"ם פ"ד מהל' קידוש החודש). לצד הסימנים יכול בי"ד לעבר את השנה גם מכוח 'סעדים'. הסעדים הם מעין תוספת של סיבה שלא ניתן לעבר על פיה אבל היא מצטרפת ו'עוזרת' לסיבות אחרות. (ראה ברמב"ם שם). ה'סעדים' הבאים יכולים להיות אחד מהשיקולים הבאים  (עיין בתוספתא סנהדרין ב, ג):
גדים וטלאים- במידה והגדיים והטלאים מהם מקריבים את הפסח יהיו קטנים בעת ההקרבה.
גוזלות – במידה וקורבן העוף אותו מביאים זבים וזבות וילדות לצורך טהרתם ברגל יהיו קטנים בעת ההקרבה.
המכנה המשותף לכל הסימנים והסעדים הוא שמטרתם הנה להגן על 'תקנת המועדות' קרי שהמועדות יהיו מתוקנים ושלמים. בין אם מדובר על המועדות עצמן, או על הקורבנות הקריבים בהם. לצד תקנת המועדות מביאה התוספתא נימוקים נוספים שבגינם בי"ד מעבר את השנה, והם דברים של 'צורך ציבור' ובלשון התוספתא 'צרכין' :
 מעברין אותה מפני הצרכין ומפני התנורים ומפני הגליות שלא יצאו ממקומן.
אין מעברין אותה לא מפני הצינה ולא מפני השלגים ולא מפני הגליות שעלו. וכולן עושין אותן סעד לשנה ואם עיברוה הרי זו מעוברת:
'התנורים' הם תנורי הפסח בהם יצלו עולי הרגלים את פסחיהם , בני הגולה הם העולים לרגל הבאים ממרחק לעשות הפסח. נראה אם כך, שההגדרה  'צורך ציבור' כוללת מצבים מיידים ואינה משקפת רק מצבים של חוסר נוחות כגון צינה שלג וכיוצא באלו.
  1. כיצד מעברים: ה' באור פניך יהלכון
הרמב"ם בהלכותיו מתאר את תהליך עיבור החודש באופן הבא (הלכות קידוש החודש, פרק ד, הלכה ט):
אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. כיצד? יאמר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין: היו מזומנין למקום פלוני שנחשב ונראה ונדע אם שנה זו צריכה עיבור או אינה צריכה, ואותן שזומנו בלבד הן שמעברין אותה, ובכמה מעברין אותה מתחילין בשלשה דיינין מכלל סנהדרי גדולה ממי שסמכו אותן, אמרו שנים לא נשב ולא נראה אם צריכה עיבור אם לאו ואחד אמר נשב ונבדוק, בטל יחיד במיעוטו, אמרו שנים נשב ונראה ואחד אומר לא נשב, מוסיפין שנים מן המזומנים ונושאים ונותנין בדבר.
(הלכה י'): שנים אומרים צריכה עיבור ושלשה אומרין אינה צריכה, בטלו שנים במיעוטן, שלשה אומרין צריכה עיבור ושנים אומרין אינה צריכה עיבור, מוסיפין שנים מן המזומנין לה ונושאין ונותנין וגומרין בשבעה, אם גמרו כולם לעבר או שלא לעבר עושין כמו שגמרו, ואם נחלקו הולכים אחר הרוב בין לעבר בין שלא לעבר, וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד מכלל השבעה, ואם גמרו בשלשה לעבר הרי זו מעוברת והוא שיהא הנשיא עמהן או שירצה, ובעיבור השנה מתחילין מן הצד, ולקידוש החדש מתחילין מן הגדול.
מדברי הרמב"ם עולה כי תהליך עיבור השנה מורכב ממספר שלבים: א. הזימון ב. בניית הרכב הדיון ג. הכרעת ההרכב. תהליך בניית ההרכב מבוסס על מספר שלבים עד שמגיע מניין הדיינים שדנו בעיבור השנה למספר 7. ככל הנראה מורכבותו של התהליך נובעת מכך ששיקול אנושי אמור להכריע את מעגל השנה ההלכתי ולהשפיע אורח חיים היהודי. חשיבותו של שינוי זה חמור עד כדי כך שתהליך זה שקול לדיני נפשות. משום כך הרמב"ם בהלכה י מדגיש בפנינו שעיבור השנה מתחיל 'מן הצד' כלומר מן הקטן שבסנהדרין כדי שהדיון לא יושפע מהכרעת הגדולים; הליך המוכר לנו מדיני נפשות. בויקרא רבה (אמור פרשה כט) מופיע תיאור אגדתי רוחני לנעשה בבית הדין בשעת העיבור:
ר' אבהו פתר קריא בחמשה זקנים בשעה שנכנסין לעבר את השנה, מה הקדוש ברוך הוא עושה? מניח סנקליטין שלו ויורד ומשרה שכינתו ביניהן. באותה שעה מלאכי השרת אומרים: הא אלה הא אלה, הא תקוף הא תקוף, הא קשוט הא קשוט, מי שכתוב בו 'אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו' (תהלים פט, ח) מניח סנקליטין שלו ויורד ומשרה שכינתו עם התחתונים? אלא שאם טעו הקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם בהלכה, ההדא הוא דכתיב:  ה' באור פניך יהלכון' (תהלים פט, טז)
מלאכי השרת מתקיפים את הקב"ה מדוע הוא עוזב את מעונו (סנקליטין) ויורד לבי"ד המעברים את השנה. מדוע הוא סומך על בני אנוש העלולים לטעות ומשרה שכינתו עליהם? על כך עונה המדרש: 'ה' באור פניך יהלכון' – בשעת העיבור השראת השכינה מונעת מחכמים לטעות והקב"ה מאיר את עיניהם בהלכה. בשל חשיבות ההליך, השכינה עצמה מתערבת כביכול בהכרעותיהם של הדיינים על מנת למנוע מהם לטעות.
 
תפילה של אסתר
את הביטוי של החיבור בין שמים לארץ ויכולת הכרעה שניתנה לבי"ד מחבר בעל בני יששכר במאמריו לחודש אדר לסיפור המגילה.
כאשר גדשה הסאה וישראל הרגישו כי עליהם לשנות את דרכם ורק כך הם יחלצו מתוך 'פור הוא הגורל' עמדה לפניהם התלבטות עצומה. הלכה היתה בידם כי 'יג מידות של רחמים' הם הכלי לכפרה על עוונות ישראל וקבלה היא עוד מימות משה. אלא שהם הסתפקו האם די באמירתם של 'יג מידות' או שמא כוחם של יג מידות הוא רק כאשר ישראל מאמצים אותם כקוד אתי, וכדברי המדרש (שבת קלג:) 'ואתם הדבקים בה'' מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. מאחר שהפור נפל והשעה היתה דוחקת הדבר הגיע לפתחה של אסתר ומרדכי היהודי. אסתר שבחרה להכנס לחצר הפנימית ו'לא להחריש' מבינה שחלון הזמן שנותר לעם ישראל קצר מדי לשינוי מהותי  ולכן היא בוחרת באופציה הראשונה של אמירה יג' מידות של רחמים (וראה מגילה טו.).  מהלכה זה של אסתר היתה הכרעה לדורות לגבי אופן פעולתם של 'יג מידות' של רחמים. פעולה הנובעת לדעת בעל בני יששכר מכוחו של בי"ד (ובמקרה שלנו של יחיד מומחה) להכריע בשאלות המהותיות בין שמים לארץ (חודש אדר , מאמר ב שקל הקודש דרוש ו):
ועיין במאמרי ר"ה [שם] מה שכתבתי בפסוק אשרי העם יודעי תרועה [תהלים פט טז], ואין עושין כן מספק רק שכיוונו להלכה בכדי אשר באור פניך יהלכון, על ידי שמכוונין להלכה לאמתה יתגלה אור פני מלך היינו מדת ואמת, עיין שם ותמצא נחת), והנה גם בכאן כיון שאסתר כוונה הלכה לאמתה ופסקו כן להלכה קיימת, אזי גרמו להתגלות מדת ואמת אור פני מלך חיים וניצולו ממות לחיים, הבן, וזה שכתב מרדכי את הדברים האלה אל כל היהודים, הלכה רווחת לישראל דברי שלום, היינו שלו"ם המורה על י"ג מדות י"ג פעמים ע"ב, הנה סגי לבטל הגזירות ולמחילת עונות אפילו רק בדברי שלום בהזכירם בדבור בעלמא, וכתב להם ואמת, שעל ידי שכוונו להלכה אזי גרמו להתעורר מדת ואמת אור פני מלך חיים, ועל ידי זה באתה לגמרי הישועה ונצולו ממות לחיים טובים ולשלום, ויקויים בנו ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כלכם היום [דברים ד ד], אמן.   
 אסתר בתפילתה ומעשיה חיברה בין שמים וארץ הסירה את הפור הוא הגורל, וגילתה את אור פני ה' וזה הוא שכתוב דרבי שלום ואמת.
 
 
[1] התקופה בה מיני הדגן מבשלים כך שמתחילים לאוספם.
[2] וזאת רק כאשר רובו של חודש – לאמור שמועד הבשלה לא חל בחלק הראשון של חודש ניסן , ונחלקו התנאים האם מדובר ב 16 הימים הראשונים או ב20 הימים הראשונים.