דילוג לתוכן העיקרי

וישלח | בין תורת אבות לתורת משה

הרב אהרן ליכטנשטיין
15.12.2015
קובץ טקסט


ש"ק פ' וישלח, כסלו תשנ"ט. סוכם על ידי זאב פרימר.

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית ל"ב, לג).

הגמרא בחולין, ובעקבותיה מוני המצוות, ראו פסוק זה לא כנוהג אלא כאיסור ממש. אלא שבעניין זה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף פ"ז דחולין עיקר חשוב. וזה לשונו:

"ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר 'מסיני נאסר', לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושים אלא במצוות הקדוש ברוך הוא ע"י משה רבנו עליו השלום, לא שהקדוש ברוך הוא אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקדוש ברוך הוא אסרו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שציווה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו עליו השלום מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו ע"י משה רבנו שנמול כמו שמל אברהם אבינו עליו השלום, וכן גיד הנשה - אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצוות משה רבנו עליו השלום. הלא תראה מה שאמרו: 'תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני', וכל אלו מכלל המצוות".

לכאורה יש לשאול: מה ההבדל העקרוני בין עשיית מצווה מכיוון שהבורא ציווה עליה ע"י אברהם לבין עשייתה כתוצאה של התגלות הבורא במעמד הר סיני ומסירת התורה למשה? והלוא בין כך ובין כך אנו עושים את המצווה בגלל רצונו יתברך?!

בתשובתנו יש להתייחס לשלושה היבטים:

א) מבחינת מקבל המצווה - בניגוד לעשיית מצווה בשל ציווי ה' לאברהם, הנעשית כתוצאה של ציווי שניתן ליחיד ואשר בגינו נתחייבנו לדורותינו, הרי שבעשיית מצווה ע"י משה בציווי ה' לעם ישראל אנו עושים את המצווה כחלק מכנסת ישראל כולה שקיבלה עליה את הציווי. לא הרי עשיית מצווה שניתנה ליחיד, כהרי עשיית מצווה שניתנה לכלל עם ישראל, והמצווה הפרטי נכלל בה כחלק מכלל ישראל.

ב) מבחינת אופי המצוות - כאשר עושים מצווה כתוצאה מציווי ה' לאבות, הרי שכלל המצוות מקבלות אופי של לקט הוראות וחוקים ונעשות חלילה קרעים קרעים, מעין קובץ פקודות. לא כך הדבר כאשר מקיימים מצווה בגלל נתינת התורה והמצוות כשלמות אחת לעם ישראל באמצעות משה. בקיום כזה המצוות מקבלות אופי של "תורת ה' תמימה", וקיום המצווה הפרטית משתלב באותו מארג שלם ומוגמר כחלק אינטגרלי שלו.

ג) מבחינת המשמעות המתלווה לקיום המצווה - בקיום מצווה כחלק מתורה שניתנה משמים במעמד הר סיני אנו שמים לנגד עינינו אותו מעמד נשגב, אותה חוויה חד-פעמית שבה נתגלה ה' לאומה פנים בפנים ואשר בה שמענו "קול א-להים חיים מדבר מתוך האש". המשמעות והעצמה הנ"ל, המתבטאות בקיום מצווה שניתנה למשה בסיני, אינן קיימות בקיום כתוצאה מציווי ה' לאבות ולפיכך הוא לוקה בחסר.

אף על פי כן יש לציוויים לאבות ולמאורעות שלהם נתלוו חשיבות רבה. המשמעות והחשיבות היא בעלת ממד היסטורי לטווח ארוך, ובלשון חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", כפי שמטיב לבאר מדרש רבה לפסוק "ויגע בכף ירכו" בזה הלשון:

"נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות שהן עתידים לעמוד ממנו, ואיזה זה - זה דורו של משה".

יהודי חי עם מודעות כפולה: הוא חי, מחד, עם פן המצווה, אך בד בבד הוא משלב בו גם את הרגישות להיסטוריה ולמשמעותה לעתיד. שני הפנים משלימים זה את זה, ואי אפשר לאחד בלא השני.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)