ביעור פירות שביעית

  • הרב יוסף צבי רימון

בתורת כוהנים למדנו: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול... מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, בהמה אוכלת בבית. כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך שבבית" (בהר ג', ג). כלומר, כל עוד יש פירות ממין מסוים בחוץ ("החיה אוכלת בשדה") - ניתן לאכול פירות ממין זה גם בבית ("בהמה אוכלת בבית"), אבל כאשר מין זה כבר לא קיים בשדה- יש לבער גם את הפירות ממין זה שבתוך הבית. דרשה דומה מופיעה בירושלמי (פ"ט ה"ג): "מן השדה תאכלו את תבואתה - כל זמן שאת אוכל מן השדה, את אוכל מה בבית. כלה מן השדה, כלה מן הבית".

הביעור הוא סיום לחוסר תחושת הבעלות שאמורה לאפיין את השמיטה (כפי שהרחבנו לעיל). כאשר כולם יכולים לאכול מן הפירות - גם האדם שבבית יכול, אולם כאשר הנמצאים בחוץ כבר אינם יכולים לאכול - גם האדם שבתוך הבית אינו הבעלים על הפירות (עיין בחזון-איש ליקוטים סוף זרעים סי' י').

מהו הביעור?

הרמב"ם (שמיטה ויובל ז', ג) מסביר שהביעור הוא שרפת הפירות, אולם תוספות (פסחים נב: ד"ה מתבערין), הרמב"ן (על התורה, ויקרא כ"ה, ז) ורוב הראשונים הבינו שהביעור הוא הפקרת הפירות. להלכה פסקו מהר"י קורקוס (פ"ז ה"ג), החכמת אדם (שערי צדק י"ט, ד), הרב קוק (משפט כהן פ"ג) והחזון-איש (י"א, ח) שהביעור הוא הפקרת הפירות, ואדרבה - שרפתם אסורה, שכן היא מובילה להפסד פירות שביעית.

רק דברים הקדושים בקדושת שביעית צריכים ביעור. בפירות שגדלו בקרקע של גוי - לדעת הבית-יוסף ברור שאין בהם חובת ביעור, שהרי אין בהם קדושת שביעית, אולם במקרה זה אף המבי"ט מסכים לב"י, שאין צורך לבער את הפירות על אף שיש בהם קדושת שביעית, כיוון שהפירות באים מכוח הגוי, וכיוון שהגוי לא היה חייב לבערם ולהפקירם - גם המחזיק בהם אינו חייב להפקירם (שו"ת המבי"ט ח"א של"ו). החזון-איש (כ"ה, כה), לעומת זאת, סבר שגם בפירות נכרים יש חובת ביעור (וכן דעת הר"ש סיריליאו, פ"ו ה"א).

מצד הדין, אין צורך לבער גם פירות מהיתר המכירה, כיוון שהם גדלו בשדה שנמכרה לנכרים. אמנם, ייתכן שראוי להחמיר ולבערם כשם שראוי להחמיר ולנהוג בהם קדושת שביעית (עיין לעיל עמ' 99), אם כי דין ביעור קל יותר מקדושת שביעית לעניין זה.

גם כסף שנתפס בקדושת שביעית צריך לבער. זמן ביעורו הוא לפי הפירות שהוא נתפס בקדושתם (רמב"ם ז', ז).

מתי מבערים?

לכל פרי יש זמן ביעור משלו - הזמן בו הוא כלה מן השדה. המשנה בשביעית (ט', ג) כותבת שזמן הביעור של תאנים הוא בחנוכה, של תמרים בפורים, של ענבים ויין בפסח ושל זיתים ושמן בשבועות. זמנים אלו הם לאדם שלא יודע אם אותו המין כלה מן השדה, אולם כאשר יודעים במציאות שהמין כלה - נקבע הזמן לפי המציאות (פאת השולחן ז', יא). למעשה, ישנה טבלת ביעור ששם נמצאים הזמנים המשוערים לזמן הביעור של כל מין ומין.

כיצד מבערים?

התוספתא מבארת: "מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: 'אחינו כל בית ישראל, מי שצריך ליטול יבוא ויטול! וחוזר ומכניס ואוכל והולך עד שיכלו" (פ"ח ה"ד). כלומר, כשמגיע זמן הביעור יכול האדם להשאיר לעצמו מזון שלוש סעודות לכל אחד מבני ביתו (שביעית ט', ח; רמב"ם ז', ג), ואחר כך עליו להפקיר את הפירות.

החזון-איש (סדר השביעית, יא) כתב שצריך להפקיר ממש את הפירות בפני שלושה. הגר"א (על הירושלמי, פ"ט ה"ד) ביאר שאם האדם מוציא את הפירות החוצה לשוק - אין הוא צריך להפקירם בפני שלושה, ואם הוא מפקירם בפני שלושה - הוא אינו צריך להוציאם לשוק. לכתחילה יש להפקיר את הפירות ממש ולהוציאם מביתו, אך במקרה הצורך ניתן להוציא את הפירות לחדר המדרגות ולהפקירם שם בפני שלושה (הרב אלישיב, הובא במשפטי ארץ, ל"א הע' 16)[1]. לאחר שהפקיר את הפירות יכול האדם לזכות בהם בחזרה, כפי שראינו בתוספתא עצמה.

שלושת האנשים שהוא מפקיר בפניהם יכולים להיות מאוהביו, שהוא יודע שלא ייקחו את הפירות (ירושלמי פ"ט ה"ב; חזון-איש כ"ו, סדר השביעית א), אך אין הם יכולים להיות סמוכים על שולחנו. לדעת הרב אלישיב די בשניים גדולים ואחד קטן, כי די באחד שיכול לזכות ובשני עדים (מובא במשפטי ארץ ל"א, הערה 14).

אדם שנמצא במקום רחוק יכול להפקיר את הפירות במקום בו הוא נמצא, וכאמור לעיל, ראוי שיאמר למישהו שיוציא את הפירות לשוק בזמן ההפקר.

פירות שספק מתי זמן הביעור שלהם - החזון-איש (כ"ו, סדר השביעית ה) כתב שיש להפקירם בכל יום מחדש, עד שיצא הספק מלבו. הגרש"ז אוירבך חלק על כך (מנחת שלמה נ"א, יח; מעדני ארץ קובץ הערות ח', יח), ולדעתו עדיף שיפקיר פעם אחת, ואחר כך יתכוון שלא לזכות בהם. למעשה נוהגים כהצעת הגרשז"א גם מפני שהיא פרקטית יותר. לכן יפקיר פעם אחת, ובשעת ההפקר יאמר שהוא מכניסם לביתו אך אינו מתכוון לזכות בהם. בכל פעם שהוא רוצה להשתמש בפרי מסוים - יזכה בו (ספר השמיטה ט' יב; הרב אלישיב, משפטי ארץ הערה 29 ו31-).

עבר ולא ביער - רש"י (יומא פג. ד"ה טבל) והרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז) כתבו שהפירות נאסרים באכילה. יש אומרים שאם לא ביערם באונס - יכול לבערם כשיוכל, והם לא נאסרים (ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ, הובא בשערי צדק י"ט, ה).

מי שקיבל פירות מחברו לאחר זמן הביעור והוא מסופק אם חברו ביער אותם - יכול לבערם (שבת הארץ ז', ג; חזון-איש י"א, ו).

למעשה: בהגיע זמן הביעור של פרי מסוים (על פי לוחות השביעית), יפקירנו בפני שלושה, ורצוי להוציאו לרשות הרבים או לפחות לפתח ביתו. לאחר ההפקר רשאי לזכות בחזרה בפירות. אם זמן הביעור מסופק, הרי שלאחר ההפקר יתכוון שלא לזכות בפירות, ובכל פעם שישתמש בפרי - יזכה בו.

הערות:

* פרק מתוך הספר "שיעורי שביעית - מן המקורות ועד להלכה למעשה".

[1]        כשאין אפשרות נראה שניתן להקל כגר"א.