בירורים בהלכות פדיון שבויים | 1

בירורים בהלכות פדיון שבויים* / הרב יהודה שביב

נדמה, שבעיית השבויים הישראליים המצויים בידי אויבינו איננה יורדת מעל סדר יומנו כבר שנים רבות. הדאגה הרבה למצוי בשבי נכרים אופיינית למסורת היהודית, ובאה לידי ביטוי בהלכות מוצקות שמן הדין לעסוק בבירורן בימים אלו.

ראש לכל יש לזכור ולהזכיר, כי גדר "שבוי" בהלכה אינו חל דוקא על חייל שנפל בידי האויב בעת מלחמה, אלא על כל יהודי שנתפס ע"י נכרים ובידם לעשות בו ככל אשר יחפצו. לפיכך, עלינו לראות בכל היהודים המצויים עדיין בסוריה ובעירק כשבויים.

א. עד כמה גדולה המצוה

מצות פדיון שבויים מצוה רבה היא, שלשם קיומה התירו אפילו למכור ספר תורה (ב"ב ח. ותוס' ד"ה "פדיון" שם). כל כך למה? מסביר רבה בר מרי:

"אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבויים מצווה רבה היא? אמר ליה: דכתיב 'והיה כי יאמרו אליך אנא נצא, ואמרת אליהם - 'כה אמר ה': אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי', ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו- חרב קשה ממות... רעב קשה מחרב... שבי קשה מכולם, דכולם איתנהו ביה [רש"י: שהוא ביד העובדי כוכבים ומזלות לעשות בו כל חפצו, אם למות אם לחרב אם לרעב]"

בגלל חשיבותה הרבה של המצווה, היא נוגעת לכמה וכמה מצוות עשה ואיסורי לאו שונים:

"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך' ו'לא תקפוץ את ידך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך' ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך', ובטל מצות 'פתח תפתח את ידך לו' ומצות 'וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך, ו'הצל לקוחים למות', והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים"

(הלכות מתנות עניים ח', י')

מעתה לכאורה, פשוט וברור שחייבים ישראל לעשות כל שבידם כדי לחלץ את השבויים משביים. אלא, שכעת באה ההלכה ומציבה סייגים לדבר.

ב. שלא לפדות יתר על כדי דמיהן

איתא במשנה:

"אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם, ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויים"

(גיטין, פ"ד מ"ו)

עצם ההנמקה - מפני תיקון העולם - מלמדת, כי אלמלא תקנה מיוחדת זו, מן הראוי היה לתת ככל שידרש לפדיון שבויים. אולם, יש לעיין בתקנה זו: האם כוונתה שאין רשאין לפדות, או שמא שאין חייבים לפדות אך אם ירצו לעשות זאת - הרשות בידם? דומה, ששאלה זאת תלויה בשני הטעמים המופיעים בגמרא:

"איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דציבורא הוא, או דילמא משום דלא ליגרבו ולייתי טפי? [רש"י: מפני דוחקא דציבורא - אין לנו לדחוק הציבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו; או דילמא - דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתי טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר). ת"ש, דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב (פדה בתו ב-13,000 דינרי זהב, סכום שהוא ודאי למעלה מכדי דמיה). אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד"

(גיטין מה.)

אם טעם התקנה הוא משום דוחק הציבור, לא באה התקנה אלא להסיר החיוב מעל הציבור, אך אם ירצו בכל זאת לפדות את השבוי - מסתבר שהרשות בידם. לא כן לטעם "משום דלא ליגרבו" - כלומר, החשש שמא יתפסו שבויים נוספים בשל המחיר הגבוה. לפי טעם זה, לכאורה יש לאסור על הציבור מלפדות את השבויים בסכום גבוה משיעור דמיהם, גם אם הם מעוניינים לעשות זאת[1].

נ"מ נוספת עולה מדברי התוס', המתקשים כיצד פדה ר' יהושע את אותו תינוק בממון הרבה, ומתרצים:

"בחורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו"

כלומר, אפשריים מצבים או תקופות בהם אין חשש של 'ליגרבו', ואזי נשאר רק הטעם של 'דוחקא'. נדמה שניתן בקלות לדמיין מצב שכזה, בסיטואציה של שבויי מלחמה. במקרים כאלו, אין חשש שיתרבו החטיפות בשל הפדיון, ואדרבא - יש מקום לטעון שע"י ריבוי במחיר יראו האויבים כי משתלם להם לשבות חיילים נכנעים ולכן יעדיפו את שבייתם על הריגתם, וכן ישתדלו לשמרם חיים בתקופת השבי. לעומת זאת, בחטיפת מטוסים וכדומה, שם כל מטרת פעולת המחבלים היא לסחוט תמורת בני הערובה מחיר גבוה, יש משקל יתר לסברא של "לא ליגרבו".

ג. שיטות הראשונים

בעיית טעם התקנה לא נפשטה בסוגיה שציטטנו, ולכן ניסו הראשונים להכריע את הענין מסוגיא בכתובות נב.:

"נשבית והיו מבקשין מפנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. רשב"ג אומר: אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם"

יושם לב, שכאן מדובר באדם יחיד הפודה את אשתו ביותר מכדי דמיה, בדיוק כמו המקרה ממנו ניסתה הגמרא בגיטין להוכיח שהטעם הוא משום 'דוחקא דציבורא'. ואכן, התוס' (בגיטין מה.) נאחזו בדברי ת"ק, כדי להקשות על הטעם של 'לא ליגרבו'. לעומתם, הרמב"ן מוכיח מכך שרשב"ג השתמש בטעם של תיקון העולם גם לגבי בעל הפודה את אשתו, שתיקון זה אינו משום דוחקא דציבורא אלא משום 'דלא ליגרבו'. לדבריו, רק ביחס לטעם זה אין הבדל בין ציבור ויחיד. לאור דברי הרמב"ן, ייתכן להסביר שכאן בדיוק נעוצה מחלוקת רשב"ג ות"ק: ת"ק סבור שטעם התקנה משום דוחקא דציבורא ועל כן היחיד חייב לפדות את אשתו אף ביותר מדמיה, ואילו רשב"ג סבור כי הטעם הוא משום 'דלא ליגרבו' ולכן הוא שייך אף לגבי פודים יחידים.

בכל מקרה, הראשונים דוחים את ההשוואה בין הסוגיה בגיטין לסוגיה בכתובות. מטעם הדחיה, ניתן ללמוד על מחלוקת עקרונית בין תוס' לשאר הראשונים.

תוס' מסבירים שאין לפשוט את בעיית הסוגיה בגיטין מהסוגיה בכתובות, כיוון שדברי ת"ק בכתובות על כך שהבעל חייב לפדות את אשתו אף ביותר מדמיה, הם דין מיוחד הנובע מכך ש'אשתו כגופו'. לדבריהם, ההתלבטות בגיטין איננה מתייחסת לאדם הפודה את עצמו או את אשתו, והבעיה לגבי פדיית שבוי רגיל לא נפשטה.

לעומתם, הרמב"ן, הרשב"א והנימוקי יוסף, סוברים שאכן ת"ק בסוגיה בכתובות חולק על עיקר התקנה ש'אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם'. לפיכך, הסוגיה בגיטין, המקבלת בתור הנחת יסוד שקיימת כזו תקנה, היא אליבא דרשב"ג וממילא יש לקבל את הטעם שהוא מעלה, "מפני תקנת השבויים" - כלומר, 'דלא ליגרבו'! שמא תשאל, אם כן מדוע לא הכריעה הגמרא את ההתלבטות בגיטין מדברי רשב"ג בכתובות? מסתבר לתרץ, שיש תקדימים לכך שסוגיא איננה פושטת התלבטות אותה היא מעלה, למרות שישנן סוגיות היכולות להכריע את הבעיא[2].

שתי מסקנות עולות מדברי רוב הראשונים (בניגוד לדעת תוס'):

* ת"ק חולק על עצם תקנת העולם ולדידו חייבים (או רשאים) לפדות את השבויים ביתר מכדי דמיהן.

* טעם המשנה בגיטין שאין לפדות את השבוים במחיר יקר מדי, הוא משום 'דלא ליגרבו בהו'.

חיזוק למסקנות אלו ניתן להביא מדברי הירושלמי המצוטט ע"י הרשב"א והנמוקי יוסף (לא מצוי בירושלמי אצלנו), הכותב במפורש שהטעם הוא משום 'דלא ליגרבו'!

בעקבות המחלוקת שתיארנו, אכן ניתן למצוא מחלוקת בפסיקה לגבי הסוגיה בכתובות: רבינו חננאל והרי"ף פסקו כרשב"ג, כנראה כיוון שהבינו שסתם המשנה בגיטין היא אליבא דדעתו, ומכאן שלדידם ברור כי טעם התקנה הוא משום דלא ניגרבו; ואילו הגאונים והרמ"ה פסקו כת"ק, מתוך הנחה שזו דעת הרבים. לדברי הגאונים והרמ"ה, עדיין לא ברור מהו טעם התקנה לדעת רשב"ג.

הרמב"ם קבע כי הטעם הוא משום דלא ליגרבו, כהרגלו לפסוק כהכרעת הרי"ף:

"אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן משני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם"

(הלכות מתנות עניים, פ"ח הי"ב)

אם כן, נוכל לסכם כי ר"ח, רי"ף, רמב"ם, רמב"ן, רשב"א ונמקו"י, פשטו שהטעם הוא 'דלא ליגרבו', בעוד שהגאונים, הרמ"ה, הרא"ש והתוס', לא הכריעו בשאלה זו.

אמנם ייתכן לטעון, שלמרות שרשב"ג משתמש בתקנה כדי לאסור על גבר לפדות את אשתו, עדיין שייכת הסברא של 'דוחקא דציבורא'. הר"ן מסביר, שמתקני התקנה לא התחשבו רק בדוחק של הציבור אלא גם בזה של היחיד, ולכן גם לגביו שייך טעם זה. לפי הסבר זה, גם לשיטת רוב הראשונים לכאורה אין להכריע מהו טעמה של תקנת רשב"ג. אם כן, כיצד הכריעו הר"ח והרי"ף שהמשנה בכתובות היא רק אליבא דהטעם של 'דלא ליגרבו' ולכן שיש לפסוק כרשב"ג? הר"ן מסביר, שראשונים אלו העדיפו להכריע שאין לפדות את השבויים במחיר יקר מדי, כיוון שאכן ההתלבטות היא קשה ו'שב ואל תעשה עדיף' ולא בגלל שהכריעה כרשב"ג נגד ת"ק. אמנם, הבנת הר"ן בהסבר הפסיקה היא יחידאית מבין הראשונים ולכן יש לחזור לסיכום הדעות שהעלנו לעיל.

ד. דעת ההלכה

באבן העזר (סימן ע"ח), הביא הטור את שתי הדעות - דעת הרמ"ה והרא"ש שחייב הבעל לפדות את אשתו אף יותר מכדי שוויה, וזו של הרמב"ם והרי"ף שרק בכדי שוויה חייב. לעומת זאת, בהלכות פדיון שבויים הסביר שסיבת תיקון העולם היא משום 'דלא ליגרבו' ולא הציג דעה חולקת. השו"ע, נאמן לכלל שהציב לעצמו לפסוק כרוב מבין הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, פוסק באבן העזר (ע"ח, ב') כרי"ף ורמב"ם, בדומה לדבריו ביורה דעה (רנ"ב, ד') שטעם התקנה הוא משום 'דלא ליגרבו'. אמנם, הרמ"א באה"ע מציין גם את השיטה החולקת.

נמצא, שנתקבל להלכה שהטעם שאין פודין הוא "שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם" ולפיכך אף קרובי השבויים אין רשאים לפדות את קרוביהם ביתר מדמיהם. למרות זאת, הב"ח טוען שיש לקרובים להנות מן הספק, כיוון שיש דעה בראשונים כי לא נפשטה הבעיה (דעת הר"ן לעיל) ואפשר והטעם הוא משום דוחקא. בעניין זה, הסכים עמו אף הש"ך (ס"ק ד').

לצערנו, דווקא שאלת ה'פדיון העצמי' היא אקטואלית מידי פעם בפעם, כאשר נחטפים קרובי עשירים והחוטפים דורשים מן הקרובים סכומים גבוהים ביותר. דוחקא דציבורא אין כאן, אך החשש מחטיפות נוספות קיים. נמצא, שלדעת הטור והשו"ע אסורים הם מלהכנע לסחיטות סכום גבוה, ואילו לדעת הב"ח והש"ך רשאים הם לפדות את קרוביהם. לגבי בעל ואשה, לדעת הטור רשאי הבעל לפדות, ואילו לדעת השו"ע אינו רשאי.

ה. בנכסי שבוי עצמו

לגבי האדם עצמו, דעת השו"ע היא שיכול לפדות את עצמו "בכל מה שירצה". השו"ע למד זאת מהתוס' בגיטין מה. שראינו לעיל, לדידם פשוט שהתקנה לא מתייחס לפדיון אדם ע"י עצמו. לעומת זאת יש לציין, כי יש מן הראשונים שכתבו מפורש שאף שבוי עצמו אין מניחין לפדות ביתר מדמיו, כפי שעולה בדברי הנמוקי-יוסף:

"מפני תיקון העולם - מפרש בגמרא דאין פודין אותו אפילו מנכסיו של שבוי עצמו ביותר מכדי דמיו"

אפשר, שהסכים הנמוקי יוסף עם התוס' לגבי העקרון שלבעל מותר לפדות את אשתו כיוון שהיא 'כגופו', ואם לגבי אשתו פסקנו כרשב"ג - הוא הדין לגבי עצמו.

בשיטה זו עומד גם המאירי:

"כבר ביארנו שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם, ולא משום דוחקא דציבורא, אלא מטעמא דלא ליגרבו ולית טפי. והלכך, אף בשפודה עצמו משלו או שפדאוהו קרובים אין מרשים אותו ליפדות ביתר מכדי דמיו... אלא שמכל מקום, יש חולקין בפודה את עצמו שאין מונעין אותו מכלום, הא בשאר קרובים מונעים"

נדמה, שמחלוקת זו נעלמה מעיניו של המחבר (אין הוא מזכיר מאומה בב"י) ועל כן קבע בפשטות כי רשאי אדם לפדות את עצמו[3]. אמנם אפשר שאף לו ידע מהדעות החולקות לא היה משנה מדבריו, שהרי ראשונים רבים סבורים שטעם התקנה הוא משום דוחקא ולפיכך ודאי שעל האדם עצמו לא חלה התקנה.

נערך ע"י שאול ברט.

---