פסחים | דף מא | בישול וצלייה

אחד מהדינים המופיעים בתורה ביחס לקרבן הפסח הוא (שמות יב, ט):

אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ.

הגמרא בסוגייתנו (מא.) דרשה את המילים "ובשל מבושל" והבינה שהן מתייחסות למקרה שבו נעשו בבשר שתי פעולות - פעולת בישול ופעולת צלייה:

ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי להו? - מבעי ליה לכדתניא: בשלו ואחר כך צלאו, או שצלאו ואחר כך בשלו - חייב.
בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב - דהא בשליה, אלא צלאו ואחר כך בשלו - הא צלי אש הוא, אמאי?
אמר רב כהנא: הא מני - רבי יוסי היא, דתניא: יוצאין ברקיק השרוי, ובמבושל שלא נימוח, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נימוח.
עולא אמר: אפילו תימא רבי מאיר, שאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל - מכל מקום.

ברור לגמרא שפסח שבישלו ואח"כ צלאו נחשב כמבושל, והיא מחדשת שגם פסח שצלאו ואח"כ בישלו נחשב מבושל. רב כהנא מסביר זאת על פי שיטתו העקרונית של רבי יוסי שבישול הופך מצה מאפויה למבושלת, ואילו עולא מסביר זאת כדין חדש שנלמד ביחס לקרבן פסח.

רבי אליעזר ממיץ (הרא"ם) למד מסוגייתנו הלכה חשובה בהלכות שבת, אשר הובאה גם בשולחן ערוך (או"ח שיח, ה):

יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו.

הרא"ם למד מסוגייתנו שיש משמעות לבישול אחרי צלייה, והשליך מכך גם על הלכות שבת שבהן אמנם אין בישול אחר בישול אך לדעתו יהיה בישול אחר צלייה. בניגוד לשולחן ערוך, שדעתו אינה ברורה עד תום, הרמ"א פסק להלכה שיש להחמיר כדברי הרא"ם, וממילא רצוי שיוצאי אשכנז יימנעו מלטבול ביסקוויטים בכוסות תה שאינן כלי שלישי.

האחרונים דנו בשאלה חשובה ומעניינת: מה דינו של מאכל שכבר עבר גם בישול וגם צלייה? בעל הפרי מגדים (אשל אברהם סקי"ז) כתב שיש להוכיח מסוגייתנו שמאכל כזה מותר גם בבישול וגם בצלייה. כיצד? מתוך הגמרא הנ"ל עולה שגם במקרה של בישול לפני צלייה יש איסור (ומקרה זה היה פשוט לגמרא). מכאן דייק הפרמ"ג שהבישול לא בטל עם הצלייה והבשר נחשב גם צלוי וגם מבושל. ממילא, בחפץ כזה אין איסור בישול כי הוא כבר מבושל, ואין איסור צלייה כי הוא כבר צלוי.

אמנם המשנה ברורה (ביה"ל ד"ה יש) חלק על הפמ"ג וכתב שהפעולה האחרונה שנעשית במאכל קובעת את דינו: אם נתבשל ואח"כ נצלה מותר רק לצלותו, ואם נצלה ואח"כ נתבשל מותר רק לבשלו.

נראה שמחלוקת האחרונים הזו תלויה בהבנת מהות איסור "בשל מבושל", שאותה ניתן להגדיר בשתי דרכים:

א. דין בתוצאה – איסור על בשר המוגדר כ"מבושל".

ב. דין בפעולה – איסור על בשר שנעשה בו מעשה "בישול".

הפרי מגדים הבין שהמוקד בסוגייתנו הוא התוצאה. ממילא מוכח מכך שיש איסור בבשר שהתבשל ואח"כ נצלה שהבישול עדיין נוכח בו והוא מוגדר כבשר "מבושל" שאין איסור לבשל אותו שוב. אמנם מלשון הגמרא "דהא בשליה" נראה שעיקר הדין הוא בכך שנעשה בבשר מעשה בישול, וממילא בבשר שבישלו ואח"כ צלאו ברור שיהיה איסור בשל מעשה הבישול גם אם הצלייה ביטלה כליל את תוצאותיו. מתוך הבנה זו אין כל הוכחה לכך שהבשר נחשב כעת כ"מבושל" וממילא יש מקום לדעת המשנה ברורה שאסור לבשל בשר כזה בשבת.

[לסיום נעיר שחקירתנו בעניין איסור "בשל מבושל" יכולה להשליך גם על האפשרות להשליך מסוגייתנו לעניין הלכות שבת, וכן על השאלה האם דרשה זו נאמרה דווקא לדעת עולא או גם לדעת רב כהנא, ואכמ"ל.]