דילוג לתוכן העיקרי

מנחות | דף קט | בית חוניו

 

המשניות בדף ק"ט עוסקות במקדש חוניו. הגמרא מתארת את סיפור ייסודו של מקדש זה באלכסנדריה של מצרים, ומביאה את מחלוקת התנאים בשאלה האם מדובר על מקדש אלילי (ר' מאיר), או שמא מדובר על מקדש שמקריבים בו קורבנות לשם שמיים (ר' יהודה).

לכאורה, גם לדעת ר' יהודה מדובר על מקום שלילי, אשר עוברים בו על איסור דאורייתא בשחיטת קודשים בחוץ (ראה בפירוש הרמב"ם למשנתנו). עם זאת, העובדה שר' יהודה רואה בבית חוניו קיום לנבואת ישעיהו בדבר "מזבח לה' בתוך ארץ מצרים", ואף מדגיש שמדובר על מקדש לשם ה', מבטאת יחס חיובי יותר מזה של ר' מאיר. ייתכן, שהתוספות (ד"ה והעלה) זיהו נקודה זו, ועל כן פירשו שלדעת ר' יהודה חוניו עצמו כלל לא חטא בזביחת קורבנות בחוץ, אלא אך ורק לימד את אנשי אלכסנדריה כיצד עליהם להקריב לשם שמיים.

המחלוקת בין ר' מאיר ור' יהודה נוגעת גם להשתלשלות האירועים. לדעת ר' מאיר, מקדש חוניו נוסד על ידי אדם שניתן לכנותו "שלומיאל". חוניו נבחר לשמש בכהונה, אף שלא ידע כלל ועיקר כיצד עושים זאת, והלך שולל אחר עצתו של אחיו הגדול שמעי (ראה בתוספות ד"ה חוניו, שאכן תמהים על כך ששמעון הצדיק בחר לכהונה דווקא את בנו שאיננו בקי בסדרי העבודה, עד כדי כך שניתן לשכנעו ללבוש בגדי אישה בשעת העבודה). כאשר נתפס בקלקלתו לא העלה בדעתו להתחנן על נפשו, אלא ברח לאלכסנדריה, ובנה בית לעבודה זרה. כללו של דבר, חוניו היה אדם ביש-מזל, אשר נאלץ להימלט מירושלים על לא עוול בכפו, ובסופו של דבר הידרדר לעבודה זרה.

ר' יהודה מציג סיפור שונה לחלוטין. לדעתו, חוניו החל את דרכו כאדם ישר דרך, הבורח מן הכבוד, ומוותר על הכהונה לאחיו הגדול. לאחר מכן חזק עליו יצרו הרע, והוא שם את אחיו ללעג ולקלס. מכוח מעשיו הרעים הוא נאלץ להימלט. עם זאת, היות שחוניו הכיר היטב את סדרי הכהונה במקדש, ואף מלכתחילה נבחר לשמש ככהן גדול, חזקו עליו געגועיו למקום הקודש, ועל כן בנה מקדש לשם ה' בארץ מצרים.

ר' מאיר ור' יהודה נחלקו לגבי סיומו של הסיפור, אך לא נחלקו לגבי ראשיתו. הברייתא מתארת את ימיו האחרונים של שמעון הצדיק, ובתוך דבריה משלבת פרט אחד שלכאורה איננו קשור לסיפור המעשה:

"לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם".


מדוע העובדה שהכהנים חדלו מלברך בשם המפורש משמעותית לענייננו? בעל "שפת אמת" (יומא לט:) מבאר, שעם הסתלקותו של שמעון הצדיק כמעט ולא היו כהנים שהכירו את השם המפורש, ועל כן לא היתה ברירה אלא לברך בלי איזכור השם. דומני, שהסבר זה הולם יפה את עמדת ר' מאיר: הסתלקותו של שמעון הצדיק מבטאת בעיקר בוּרוּת בכל הנוגע לסדרי המקדש, כפי שקרה לחוניו.

אך על פי גישתו של ר' יהודה, יש מקום להציע הסבר אחר. ברכת כהנים בשם מקיימת את ציווי התורה "ושמו את שמי על בני ישראל". עם ישראל הוא עם קדוש, אשר מתייחד בכך ששם שמיים חל עליו והשכינה שורה בו. עם הסתלקותו של שמעון הצדיק, נסתלקה שכינה מישראל, וכדברי התוספות במסכת סוטה (לח., ד"ה הרי):

"משמת שמעון הצדיק ... לפי שלא זכו שוב לגילוי שכינה".


במציאות זו של הסתלקות שכינה, הפך חוניו - הכהן המיועד הבקיא בסדרי העבודה - אובד עצות. בהחלט ייתכן, שחוניו ויתר על הכהונה הגדולה משום שהרגיש שמקדש שאין שם שמיים מוזכר בו הוא מקום שראוי שיעבדו בו כהנים בבגדי נשים... עד כדי כך הגיעו הדברים, שחוניו נאלץ לחפש לעצמו נתיב חדש בעבודת ה' - בהקרבת קורבנות בארץ מצרים.

בסופו של חשבון, גם לדעת ר' יהודה מקדש חוניו הוא מקום פסול, והכהנים ששימשו בו לא יכולים לשוב ולשמש במקדש ה' בירושלים. עם זאת, ר' יהודה מבקש להעלות שאלות נוקבות: האם יש מקום לקיומו של מקדש ששכינה אינה שורה בו? האם שינויי התקופה והזמן מחייבים גם שינוי של דרכי הפולחן הדתי? ומעל לכל - האם יעלה על הדעת לכונן בית לעבודת ה' גם מחוץ לירושלים?

כאמור, בכל הנוגע למקדש חוניו, המסקנה הסופית היא שלילית. ואולם, אין זה מפתיע שדווקא ר' יהודה הוא זה אשר משבח ומהלל את בית הכנסת שהוקם באותו מקום בדיוק - באלכסנדריה של מצרים (ראה תוספתא סוכה, פרק ד' הלכה ו'; ובמאמרו של ד"ר נח חכם בעלון "נטועים" ה' אודות החידוש שבתוספתא זו). ר' יהודה סבור שמי שלא ראה את אותו בית כנסת לא ראה כבוד לישראל מימיו, והדרך שבה הוא מתאר את בית הכנסת קרובה מאוד לתיאור מבנה המקדש המצוי במקומות שונים בדברי חז"ל. אם כן, ניסיונו של חוניו להקים מרכז רוחני באלכסנדריה - כשל. עם זאת, תקופה לא ארוכה לאחר מכן, הצליח עם ישראל לבסס מרכז רוחני במצרים, ושב כבוד לישראל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)