בית חוניו

  • הרב אוהד פיקסלר

א. הקדמה

בשיעור זה נעסוק בפרשה היסטורית מימי בית שני - בית חוניו, מקום אשר הוקם במצרים ובו הקריבו קרבנות לה'. בנושא זה פורסמו מאמרים רבים, תורניים ומחקריים, ונשתדל להפנות למספר מרכזיים שבהם. נעסוק במקורות הדנים בקיומו וסיבת בנייתו, ולאחר מכן ביחס כלפיו מצד ההלכה. ישנן מספר התייחסויות של הרמב"ם לנושא, ונדון בהן במהלך השיעור. נעיר כי בדברי הגמרא והרמב"ם המקום מכונה "בית חוניו", אך החוקרים מתנסחים בעקבות דברי יוספוס פלביוס וקוראים למרקם זה "מקדש".

ב. נסיבות הקמת בית חוניו

בכתבי יוספוס פלביוס ישנן שתי מסורות שונות לגבי הקמת בית חוניו, ומסורת שלישית מופיעה בסוגיית הגמרא. בקדמוניות היהודים (חלק ג', י"ג, ג) יוספוס מספר על חוניו, בנו של חוניו הכהן הגדול המכונה חוניו הרביעי, אשר היה מפקד בצבא מצרים. חוניו ברח אל המלך תלמי וישב באלכסנדריה, והציע לבנות שם מקדש. הסיבה המובאת שם לכך היא:

וברצונו להנחיל לעצמו תהילה וזכר עולם, החליט לשלוח שליחים אל תלמי המלך ואל המלכה קליאופטרה ולבקש מהם רשות לבנות מקדש במצרים, שידמה למקדש בירושלים...

בהמשך דבריו מובא שהוא סמך על נבואת ישעיהו (י"ט, יט; עיינו לקמן). שייבנה במצרים מקדש לה', ומופיע ומכתב אשר כתב אל תלמי מלך מצרים ואשתו. במכתב הוא מסביר שמטרת המקדש היא למנוע פירוד בין היהודים, למען תלמי ואשתו ו"בשביל שיוכלו היהודים היושבים במצרים להתכנס בו מתוך שלום ביניהם לבין עצמם ולעבוד אל האלוקים למענך, שכן הגיד זאת ישעיהו הנביא מראש...". במכתב תשובה תמה תלמי האם ה' באמת מעוניין במקדש כזה, אך הוא מקבל את בקשתו לאור נבואת ישעיהו. חוניו קיבל את האישור לכך, ובנה מקדש דומה לזה שבירושלים, אך לפי יוספוס היה קטן ודל ממנו. בדברים אלו עולים מספר טעמים לבניית המקדש. חלקם נובעים מעקרונות של עבודת ה' כגון הטענה שנחוץ ליהודי מצרים מקדש שיאחד אותם, או הגשמת נבואת ישעיהו. חלק מהטענות נובעים מרצונות אישיים כמו תהילת עולם של חוניו.

בדברי חוניו לגבי נבואת ישעיהו הכוונה היא לפרק י"ט, העוסק במשא מצרים, ובפסוק יט מופיע שם:

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ, אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה'.

מסורת זו מובאת גם בתלמוד הירושלמי (יומא, פרק ו' הלכה ג) וכפי שנביא בהמשך גם מוזכרת בדברי הרמב"ם. חוניו פירש את דברי ישעיהו כציווי המוטל עליו לקיים את דברי הנבואה.[1]

בספרו מלחמות היהודים (ספר ז', פרק י), יוספוס מביא עדות לגבי חורבן בית חוניו. במקום זה הוא מביא סיבה אחרת לבנייתו: עזרה במאבק פוליטי כנגד אנטיוכוס, אשר שלט בארץ בתקופת בניית בית חוניו. דהיינו, מדובר על תקופה הקודמת לתקופת תלמי, ובית חוניו נבנה כאשר המקדש נחרב על ידי אנטיוכוס. לפי מקור זה הבניין היה שונה מהמקדש בירושלים, והיה בצורת מגדל. יוספוס מוסיף שהייתה לחוניו כוונה נסתרת:

אף על פי כן לא עשה חוניו את כל זה במחשבת יושר: אלא מתוך תחרות עם היהודים שבירושלים שהיה כועס עליהם, והיה מקוה כי לאחר שיבנה את בית המקדש הזה, הוא ימשוך אחריו את ההמונים משם. ומלבד זה הייתה קיימת נבואה קדומה שנאמרה לפני שש מאות שנה על ידי ישעיהו...

לפי יוספוס מקדש זה היה קיים 343 שנים עד אשר נחרב בעקבות הקנאים שהגיעו לעיר אלכסנדריה בתקופת המרד הגדול.

מסורת אחרת מופיעה בגמרא במנחות, וישנן שתי גרסאות לסיפור מעשיו של חוניו. הרמב"ם בפירושו למשנה מביא בהרחבה את הגרסה השנייה שהתקבלה במסקנת דברי הגמרא:

שמעון הצדיק עליו השלום אשר ממנו כל הקבלה... כאשר בחר לו ה' העונג הנצחי הניח שני בנים, שם האחד חוניו ושם השני שמעי והוא הגדול. אלא שהיה חוניו יודע יותר בעניני העבודה, ולפיכך צוה עליו השלום למנות חוניו הצעיר כהן גדול במקומו, ואז נסתלק חוניו מן השררה הנכבדה הזו לטובת שמעי אחיו ומנהו כהן גדול במקום אביו. ואחר כך ניחם על מה שעשה, ויישר בעיניו להרוג את שמעי אחיו כדי שיחזור הוא לשררתו, לפי שאינו יכול לחזור בו. כפי שכבר ידעת, כי מיסודות תורתינו שכל מי שנתמנה לשררה תורנית אין מורידין אותו ממנה לעולם אלא בעבירה המחייבת הורדתו, מעלין בקדש ולא מורידין, ולא יהא כהן גדול אלא אחד בכל העולם. לפיכך עשה תחבולה נגד שמעי אחיו, ואמר לו בא ואלמדך סדר העבודה וארגילך בה, הלבישו בגד שאין מדרך הכהנים ללבשו וחגרו אבנט שגם הוא אינו כפי המתכונת הידועה, אלא היה כעין הבגד והאבנט שהיו לובשות אותו הנשים באותו הזמן, והביאו אל המזבח ללמדו בדבור, לא שיתעסק בשום דבר מן העבודות, לפי שאין עבודת מחוסר בגדים מותרת כמו שהודעתיך. ואחר כך הניחו, ופירש ממנו אל קבוצת כהנים שהיו במקדש ואמר להם, אחי זה יש לו אהובה שהוא מנאף עמה, וזה שעליו בגדה ואבנטה, והוא נשבע לה כי ביום שיתמנה כהן גדול ילבש בגדיה ויגש בהם אל המזבח להראות לה גודל אהבתו אותה, והנה קיים לה מה שהבטיחה. ואז פרצו המון הכהנים להרגו בגלל חומר העזתו כלפי המקדש, והרי בגדו ואבנטו מעידים כדברי אחיו. בקש שימתינו לו לומר דבריו ויעשו מה שירצו. שח להם תחבולת אחיו נגדו, וחקרו על הדבר בתכלית החקירה ונתברר שהוא זכאי, ושחוניו הוא שהעיז לעשות כהן גדול והמזבח והעבודה לשחוק עד שעשה מה שעשה. ובקשוהו ההמון להרגו, ונמלט אל המלך, ולא יכל להגן עליו מידי בני אדם כיון שבקשוהו כל ישראל, ויצא בורח מירושלם לאלכסנדריה של מצרים. והקים שם באלכסנדריה בית כתבנית המקדש, ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לה' יתעלה. וכך אמרו: בית חוניו לאו בית עבודה זרה הוא, אלא שעבר על אמרו יתעלה "לא תעלה עולותיך"[2] וכו'. ונתקבצו אליו הקבטים המצרים עם כל הנספחים אליהם, וקראם לעבודת ה'. ונשמעו לו, והיו דבריו נעלים בעיניהם ועשאוהו להם לכהן, וכבדו אותו הבית. והיו המצרים עובדים בו את ה' ומקריבים קרבנות כפי שלמדם חוניו, ונתקיימה הבטחת ה' על ידי ישעיה "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל" וכו'. והתמיד אותו הבית מאות בשנים.

(מנחות, י"ג, י).

ג. יחס חז"ל לבית חוניו

מדברי הגמרא, כפי שהם מובאים בפירוש הרמב"ם, עולה שמניעיו של חוניו היה לא טהורים לגמרי, אך הוא התכוון גם לשם שמים, וכן הוא הצליח לקבץ סביבו גויים שיעבדו את ה'. דברי הרמב"ם נאמרו על המשנה האומרת כך :

"הרי עלי עולה" - יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו - לא יצא. "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו" - יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו - יצא; רבי שמעון אומר: אין זו עולה. "הריני נזיר" - יגלח במקדש, ואם גלח בבית חוניו - לא יצא. "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו" - יגלח במקדש, ואם גלח בבית חוניו - יצא; ר' שמעון אומר: אין זה נזיר.

(מנחות, י"ג, י).

במשנה זו אין ביקרות על האפשרות של הקרבה בבית חוניו, אך במשנה הבאה מופיע כך:

הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר[3]...

מדברי המשנה עולה שיש פגם בכוהנים שעבדו בבית חוניו, אך גם ניתן לדייק שאין זה נחשב כעבודה זרה אלא כטעות בעבודת ה'. כך מדייקת הגמרא מלשון המשנה:

ואין צריך לומר דבר אחר [וכו']. מדקאמר אין צריך לומר דבר אחר, מכלל דבית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא. תניא כמאן דאמר: בית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא; דתניא...         

(מנחות קט:).

בהמשך דבריו בפירוש המשנה הרמב"ם, מסביר את דברי המשנה:

והכל מודים שכל הקרבנות הקרבין בבית זה ודומיו אינן קרבן. ובעל חי הנשחט בהם כמו אלו נחנק או ננחר. וזה שאמרנו יצא, לפי שנעשה כמי שאמר "הרי עלי עולה על מנת שלא אהיה חייב באחריותה", ולפיכך יצא ואף על פי שהרגה ולא הקריבה. ור' שמעון אומר אינה עולה ולא חלה עליה קדושה כלל כיון שהתנה בבית חוניו, ומותר לו למכרה ולאכלה...

דהיינו, אמנם בית חוניו לא נחשב כבית עבודה זרה, אך הקרבה שם נחשבת להריגת הבהמה ולא להקרבתה. הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש מתייחס לבית חוניו בלי להתייחס לשמו בפירוש:

מי שעבר, ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות לה' אינו כבית עבודה זרה. ואף על פי כן, כל כוהן ששימש בבית כזה לא ישמש במקדש לעולם. וכן כלים שנשתמשו בהן שם לא ישתמשו בהן במקדש לעולם, אלא ייגנזו. וייראה לי שאם עבד כוהן ששימש שם במקדש, לא פסל.

(ביאת מקדש, ט', יד).

הרמב"ם פוסק את דברי המשנה ומוסיף הלכה נוספת מסברתו ("ויראה לי"): נראה שלשיטת הרמב"ם, למרות שלא ראוי שכהן שעבד בבית אחר יעבוד בבית המקדש, הכהן לא פסול בגופו ולכן בדיעבד עבודתו אינה פסולה. זאת, בניגוד לכהן ששימש בבית עבודה זרה או עבד עבודה זרה, שאף על פי שהוא עשה תשובה עבודתו פסולה בדיעבד (שם, יג).

ד. בעיות הלכתיות בבית חוניו

לאחר בניית בית המקדש נאסר לשחוט או להקריב קרבנות במקום אחר, כפי שכותב הרמב"ם:

המקריב קרבן חוץ לעזרה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה...ואם הקריב במזיד חייב כרת...וכן השוחט קודשים חוץ לעזרה אף על פי שלא העלה אותם אם היה מזיד, חייב כרת. [4]

(הלכות מעשה הקרבנות, י"ח, ב - ג).

לאור איסור זה, תוספות פירשו בצורה שונה את מהות העבודה בבית חוניו:

תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ? ונראה דלבני נח היה מעלה (לעובדי כוכבים) הנודרים נדרים ונדבות.                                                                    

(מנחות קט:, ד"ה "והעלה").

לפי שיטת תוספות חוניו לא עבר על איסור שחוטי חוץ, אלא הוא הקריב עבור המצרים.[5]

יתר על כן - בגמרא עולה אפשרות המתירה במפורש הקרבה בבית חוניו לאחר חורבן הבית:

אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה.

(מגילה, י.).

בדברי רבי יצחק עולה שבימי האמוראים היה מותר להקריב בבית חוניו.

קסבר: בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא, וקא סבר: קדושה ראשונה - קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים, י"ב, ט); "מנוחה" - זו שילה, "נחלה" - זו ירושלים. מקיש נחלה למנוחה: מה מנוחה יש אחריה היתר - אף נחלה יש אחריה היתר. אמרו ליה: אמרת? אמר להו: לא. אמר רבא: האלוקים! אמרה, וגמירנא לה מיניה. ומאי טעמא קא הדר ביה? - משום קשיא דרב מרי. דמותיב רב מרי: קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים אין אחריה היתר. ועוד תנן: "משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר".

(זבחים, י"ד, ח).

הגמרא מסבירה את האפשרות של הקרבה בבית חוניו לאחר חורבן הבית על פי ההבנות שלא מדובר בבית עבודה זרה, ושקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ולכן לאחר חורבן הבית הותר להקריב בבמות. אולם, הגמרא דוחה הסבר זה הואיל והוא אינו מקובל כלל להלכה, ומסבירה שגם רבי יצחק חזר בו מדבריו.

בעיה הלכתית נוספת אשר עולה בהקשר זה היא האיסור לעשות בנין כתבנית המקדש וכן כלים בצורת כלי המקדש (עבודה זרה, מג.; רמב"ם, הלכות בית הבחירה, ז' ,י; שו"ע יו"ד קמא, ח). במקורות ההיסטוריים אשר דנים בבית חוניו ניתן למצוא הסברים כיצד בבית חוניו לא עברו על איסורים אלו. למשל, בדברי יוספוס במלחמות היהודים ישנה הדגשה שמקדש חוניו לא נבנה כתבנית המקדש, אלא בצורת מגדל ושהוא היה דל יחסית למקדש.

ה. סיכום[6]

חלק מהחוקרים תוהים לגבי מעמדו ומשמעותו ההיסטורית של בית חוניו. נראה שאין מקום לתהות על עצם קיומו במשך שנים רבות, כפי שעולה בסוגיות הגמרא ובדברי יוספוס. עם זאת, למרות שמדברי יוספוס עולה שבניין זה שימש מרכז חשוב במשך שנים רבות, חוסר ההתייחסות אליו במקורות אחרים (כגון כתבי פילון, אשר חי במצרים) מעלה פקפוק בכך. בעקבות זאת נראה שבית חוניו לא היה מקום מרכזי גם בקרב יהדות מצרים, אך עניין באופן מיוחד את חז"ל בגלל השאלות העקרוניות העולות מקיומו - התמודדות עם בית חוניו יכולה ללבן שאלות יסוד בהלכה ובהגות. שאלות של קדושת ירושלים והיחס למקומות פולחן במקומות אחרים, מעמד שחוטי חוץ לאחר החורבן והכוהנים שעובדים במקום עבודה זרה או במקדש אחר מובנים לאור קיומו של בית זה. בנוסף לכך, בית חוניו מעלה על השולחן את שאלת קיום מרכז רוחני מחוץ לירושלים ומחוץ לארץ ישראל.

תיאורטית, ניתן להציע הסברים המיישבים מבחינה הלכתית את בית חוניו (כפי שהסבירה הגמרא במגילה), ומקורות היסטוריים חוץ הלכתיים (אשר הובאו לעיל) מעלים  נימוקים לגיטימיים להקמתו, כגון הקמת תחליף למקדש לאחר החרבתו בידי אנטיוכוס. כמו כן, יתכן שמצב המקדש בבית שני, אשר לא שרתה בו רוח הקודש,[7] להוביל לגישות אשר סברו שניתן להקים מרכזים רוחניים נוספים. לאחר החורבן, בימי דור יבנה, העולם ההלכתי מצא את הדרך לחיים יהודים ללא מקדש; אך בימי הבית לא היה תחליף לעולם הקרבנות, וחוניו חשב שניתן לעבוד את ה' גם בדרך זו שלא בירושלים. חז"ל אמנם התנגדו לכך בתוקף, אך סברו שמדובר בטעות בהלכה ולא בעבודה זרה.

בדברי יוספוס שהבאנו בתחילת השיעור מובא המכתב אשר כתב לכאורה חוניו לתלמי מלך מצרים. במכתב זה מתואר שכוונת תלמי הייתה לשם שמים - יצירת מרכז רוחני ליהודי מצרים. אולם, למרות שהמטרה טובה - הדרך אינה נכונה, ואף תלמי כבר תהה עליה ורמז לכך שהוא אינו בטוח שה' מעוניין בכך. לאור כך, ולאור דברי הגמרא, מסתבר ההסבר שסוגיית בית חוניו מעלה שאלות מרכזיות הנוגעות לייחוד המקדש ומשמעות מקומו, יותר מאשר שאלה היסטורית כזו או אחרת.

בית חוניו העלה את המתח שבין הרצון האנושי להקמת מרכז פולחני-רוחני במקום המגורים בגלות לבין החשיבות וחוסר התחליף של בית המקדש וארץ ישראל. קונפליקטים אלו קדמו להקמת בית חוניו. למשל, מול דבריו של יחזקאל "ואהי להם מקדש מעט בארצות אשר באו שם" (י"א, טז) היו זקנים בבבל שרצו להקים מקדש במקום מגוריהם ולא לסמוך על המקדש בירושלים (יחזקאל, כ')[8]. כמו כן, מתחים אלו חוזרים ועולים החל מהגלות הראשונה ועד ימינו.

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   ראו את דברי פרופ' יהודה אליצור בהסבר נבואת ישעיהו, אשר מבאר אותה בצורה שונה לגמרי ('משא מצרים', ישראל והמקרא, עמודים 191 - 183).

[2]   הכוונה היא כנראה לפסוק "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דברים, י"ב, יג).

[3]   דהיינו כוהנים אשר שמשו בבתי עבודה זרה.

[4]   בפרק י"ט הלכה טו הרמב"ם מבהיר שדינים אלו נשארו בתקפם גם לאחר חורבן הבית.

[5]   עיינו במאמרו של אריאל פריש, 'מקדשים יהודיים במצרים - עיון בשאלת בית הבחירה', שאנן, תשע"ד, כרך י"ט.

[6]   דברינו בפסקה זו מבוססים על מאמרו של רפאל ינקלביץ - 'מקדש חוניו- מציאות והלכה', בתוך יהודים ויהדות בימי בית שני המשנה והתלמוד.

[7]   "משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל" (סנהדרין יא.); "חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים" (יומא כא:).

[8]   ראו בעניין זה במאמרו של פרופ' יהודה אליצור - 'שני נביאים מול ארבע מפלגות', ישראל והמקרא, עמודים 229 - 221.