בכורות דף ג – הקניית אוזן של עובר בכור לגוי

  • הרב ירון בן צבי
מן הפסוק "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות פרק יג, פסוק ב) למדו חכמים שדין בכור בהמה נוהג רק בבהמת ישראל ולא בבהמת גוי. נחלקו התנאים מה הדין בבהמה המשותפת לישראל וגוי. לדעת רבי יהודה בהמה כזו חייבת בבכורה, ולדעת חכמים היא פטורה משום שכוונת הפסוק היא שרק בכור שכולו בבעלות של ישראל חייב בבכורה. מסקנת הגמרא היא ששותפות הגוי מפקיעה את הבכורה מהוולד, בין אם זוהי שותפות באם או רק בוולד (כאשר השותפות נעשתה בהיותו ברחם).
האמוראים נחלקו האם על מנת לפטור את הולד מבכורה צריך להקנות לגוי אבר שהנשמה תלויה בו, שאם יינטל תיעשה הָאֵם נבילה (רב חסדא) או טריפה (רבא), או שמספיקה שותפות גוי באבר הפוסל את הבכור לקרבן (רבי יוחנן ורב הונא).
אמנם, הגמרא מסיקה שלא ראוי להקנות אוזן של עובר בכור לעכו"ם על מנת להפקיעו מקדושת בכור לכשיוולד.
יחד עם זאת, בעלי התוספות הורו שיש לעשות שותפות עם גוי על מנת להפקיע את הקדושה מן הבכור [להלכה נפסק בשולחן ערוך (יו"ד שכ, ד) שדי בשותפות באוזן, אך הש"ך (ס"ק ג) כותב שטוב להחמיר לעשות שותפות באבר שעושה את הבהמה נבילה או טריפה, כלומר אבר שחיוּת הבהמה תלויה בו]. לכאורה הוראה זו אינה מובנת, לאור מסקנת סוגייתנו, ויתר על כן – בגמרא להלן (דף נג) הצעה זאת נדחית.
הטעם להיתר להפקיע קדושת בכור בן הולד הוא החשש שמא לידת בכור עלולה לגרום לבעלים לעבור על איסור הנאה מן הבכור. אסור לעשות כל שימוש בבכור תמים, וגם אם נפל בו מום  –השימוש בו מוגבל מאוד. במקרה זה העובר מתקדש בקדושת בכור אך נפסל מלהיות קרבן, ודינו להינתן לכהן. הכהן רשאי לשחוט את הבכור ולאכול את בשרו, אולם אסור לו לשקול את בשרו או למכרו בשוק.
כדי למנוע מכשול של הנאה מבכור, הורו בעלי התוספות (בסוגייתנו ד"ה דקא) להשתתף עם גוי, אף על פי שעל ידי שותפות זו מפקיעים את מצוות קדושת הבכור. החשש שמא אנשים יבואו לידי תקלה וישתמשו בבכור קדוש בצורה לא נכונה מרתיע את בעלי התוספות יותר מאשר הפקעת מצוות קדושת בכור. בהתאם לכך, כתבו הרא"ש והטור שיש מצווה להפקיע קדושתו של בכור בהמה על ידי מכירת חלק מגופו לגוי קודם הלידה (שו"ת הרא"ש מט, ב; טור יו"ד שכ, ו), וכך גם נפסק בשולחן ערוך.