בכורות דף ה – היוצא מן הטמא טמא

  • הרב ירון בן צבי
המשנה בסוגייתנו מלמדת אותנו שהולד מקבל את הדין של אמו אף כאשר אינו דומה לה. לדוגמא: ולד של פרה הנראה כמין חמור – כשר. הסיבה לכך היא:
"שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור".
זוהי גם הסיבה שאנו אוסרים חלב בהמה טמאה ומתירים חלב בהמה טהורה. על מסקנה זו יש לשאול – מדוע, אם כן, אנו אוכלים דבש דבורים?
הגמרא (להלן ז ע"ב) דנה בשאלה זו, ומביאה שתי דעות. לדעת תנא קמא חלב הבא מגוף הבהמה ממש ועשוי מחומרים הבאים מגופה אסור כאיסור הבהמה, אך הדבש, לעומתו, אמנם עובר תהליך בתוך גוף הדבורה אך החומרים היוצרים את הדבש חיצוניים לדבורה. הדבורה בסה"כ בולעת ופולטת את הצוף. לדעת רבי יעקב היתר דבש נלמד מייתור בפסוק: "אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף" (ויקרא יא, כא). ייתור המילים 'מכל שרץ העוף' מלמדנו שרק שרץ העוף עצמו אסור, ואילו הדבש היוצא ממנו מותר. לפי הסבר זה הדבש אכן היה צריך להיות אסור באכילה, מכיון שהוא יוצא מן הטמא, אלא שאכילתו הותרה בעקבות הלימוד המיוחד.
הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, ג) פסק כדעת תנא קמא, שהדבש מותר בזכות רמת המעורבות הנמוכה של הדבורה בתהליך הייצור. הסבר זה קשה, מכיון שלאנזימים שהדבורה משחררת חלק קריטי בייצור הדבש, ואין לומר שהאנזים אינו בעל תפקיד מרכזי ובטל, שהרי כל דבר שהוא מעמיד אינו בטל (ראה את הדיון בחולין קטז בדין מעמיד).
ניתן לומר שמעמיד אוסר רק כאשר יש איסור במעמיד עצמו, והאנזים עליו מדובר הוא חסר משמעות איסורית עצמית ולכן אינו נכלל בדין מעמיד.