בכורות דף יב – פדיון פטר חמור: מצות הפרשה או מצות נתינה

  • יהודה רוזנברג
המשנה מביאה את מחלוקתם של ר' אליעזר וחכמים בנוגע לחיווב אחריות על פדיון פטר חמור שמת. ר' אליעזר סובר שאם השה שבו פדו את פטר החמור מת – בעל החמור חייב באחריותו, ועליו להפריש שה אחר, ואילו חכמים סוברים שבעל החמור פטור מלהפריש שה נוסף.
המשנה מביאה מחלוקת נוספת בין ר' אליעזר וחכמים: במקרה שפטר החמור מת לאחר הפרשת השה, אך קודם שניתן לכהן – האם יש לקבור את פטר החמור או לא? ר' אליעזר וחכמים פוסקים בשאלה זו כל אחד על פי שיטתו. ר' אליעזר, הסובר שהחמור אינו פדוי עד שהשה ניתן לכהן, קובע שיש לקבור את החמור; ואילו חכמים, הסוברים שדי בהפרשת השה כדי להתיר את החמור, פוסקים שאין בחמור כל קדושה ואין צורך לקברו.
נראה שלדעת חכמים עיקר הפדיון מתבצע בהפרשת שה, אלא שלאחר שישנו ביד האדם שה קדוש – עליו להביאו לכהן. לעומת זאת, ר' אליעזר סובר שהפדיון אינו מתבצע עד לאחר הבאת השה ליד הכהן. כך נראה גם מהמשנה, שבה מדמה ר' אליעזר את פדיון פטר חמור לחמש סלעים של פדיון בכור אדם, שבהם יש מצוות נתינה ליד הכהן, ואילו חכמים מדמים זאת לפדיון מעשר שני, שבו הקדושה פוקעת מהפירות כבר ברגע שמחללים אותם על הכסף.
מדברים אלו נראה שר' אליעזר סובר שאין להפרשה כל משמעות, והיא רק הכנה לקראת הנתינה לכהן. אולם בהמשך קובעת הגמרא שר' אליעזר מודה במקרה של ספק פטר חמור, שניתן להתירו בהפרשת שה בלבד, ואין צורך לתת את השה לכהנים. כיצד הפרשת השה יכולה להתיר את פטר החמור? הלוא לדעת ר' אליעזר פדיון פטר החמור מתבצע רק כשנותנים את השה לכהן!
לאור דברים אלו מחדש הנצי"ב (מרומי שדה על אתר, אך הדברים אינם מוכרחים בלשונו, ע"ש) שלמרות שלדעת ר' אליעזר מצוות הפדיון מתקיימת בנתינת השה לכהן, יש בהפרשה תועלת מסוימת – הפקעת איסור ההנאה מפטר החמור, במקרה שאין צורך לתת את השה לכהן.
נבאר את דברינו: לדעת ר' אליעזר ישנן שתי סיבות להפריש שה כדי לפדות את פטר החמור – שני דינים המתקיימים זה לצד זה:
א. מצוה לפדות את החמור בשה, ולתת את השה לכהנים. עיקר המצוה הוא הנתינה לכהן, ומי שאינו מעוניין לעשות זאת – עליו לערוף את פטר החמור (נראה שעריפת החמור היא מעין עונש למי שנמנע מלעשות את המצוה כראוי, וראה עוד על כך בעיון מחר).
ב. הבעלים יכול להפריש שה כדי להתיר את פטר החמור. על פי דין זה עיקר הפדיון מתבצע בהפרשה, אולם ישנו תנאי של נתינה לכהן, שעשוי לעכב את חלות הפדיון, משום שהנתינה מעניקה להפרשה את אופיה – הפרשה על מנת לתת. אמנם, במקרה שבו הבעלים פטור מנתינת השה לכהנים, כגון במקרה של ספק – שהבעלים פטור מדין "המוציא מחברו עליו הראיה" – הנתינה לכהנים אינה מעכבת את היתר החמור, והוא מותר כתוצאה מההפרשה בלבד.
בין שתי החובות קיימת נפקא מינה במקרה של ספק פטר חמור, שבו המצוה (האפשרות הראשונה לעיל) אינה קיימת, ולכן הבעלים רשאי לפדות את חמורו, אבל הוא יכול גם לבחור להשאירו באיסורו – לא לפדותו ולא לעורפו.
הבדל נוסף בין שתי החובות הוא מעמדה של הנתינה לכהן. על פי האפשרות הראשונה הנתינה לכהן היא חלק בלתי נפרד מהחובה, ואילו על פי האפשרות השניה החובה לתת את השה לכהן היא תנאי המעכב את הפדיון, אך רק במקרה שבו אכן יש חובה לתת את השה לכהן (בניגוד, למשל, למקרה של ספק).
במקרה של ספק מתקיימים שני תנאים המאפשרים פדיון בלא נתינה לכהן:
א. הספק פוטר מהמצוה (אפשרות א' לעיל) לפדות את פטר החמור, ומשאיר את הרשות (אפשרות ב' לעיל) לעשות זאת.
ב. הספק פוטר מהצורך לתת את השה לכהן (מדין "המוציא מחברו עליו הראיה"), ומונע מחובת הנתינה לכהן לעכב את חלות הפדיון.