דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף יד | מעמדם הייחודי של פסולי המוקדשין לאחר פדיונם

המשנה בדף יד עמוד א מציגה את דינם של פסולי המוקדשין, ומבחינה בין שני תרחישים. התרחיש האחד הוא כאשר בהמה בעלת מום מוקדשת לקרבן. מחמת המום קדושת הקרבן אינה חלה, והיא קדושה בקדושת דמים בלבד. התרחיש השני הוא כאשר בהמה מוקדשת לקרבן, ולאחר מכן נולד בה מום. בהמה זו היא בהמת פסולי המוקדשין: היא עמדה להיות מוקרבת כקרבן, אך נפל בה מום ולא ניתן להקריבה.
המשנה עוסקת בדינם של פסולי המוקדשין לאחר פדיונם. הרמב"ם (ספר המצוות, מצות עשה פ"ו) קובע בפירוש שהפדיון הוא מצות עשה. ניתן היה לומר כי הפדיון הוא זכות של בעלי הקרבן המבקשים להוציאו לחולין, אך כאמור – הרמב"ם סבור שזו מצוה של ממש (על החידוש שבדברי הרמב"ם נעמוד, בעזרת ה', בעיוננו לבכורות דף מא).
ניתן היה להבין בפשטות שלאחר הפדיון פורחת הקדושה, ושוב אין לה זכר. החידוש שבמשנה הוא שאין הדברים כך, ואף לאחר הפדיון גלומה קדושה מסוימת בבהמה. הגמרא במסכת מכות (דף כב) קובעת שהמנהיג בהמת פסולי המוקדשין – לוקה משום כלאי חרישה. הדברים מחודשים ביותר: מדובר על אדם החורש בבהמה אחת בלבד, ואף על פי כן לוקה כאילו היה חורש בשור וחמור יחדיו! הגמרא מנמקת:
"שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים".
כיצד נוצרת מציאות ייחודית זו של גוף אחד ההופך לשני גופים? רש"י שם מסביר:
"ועשאו הכתוב שני גופין דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו תורת חולין שמותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד כאילו לא הוקדש מעולם ותורת קדשים שאסור בגיזה ועבודה... ולא שמעתי ראיה מנלן דחולין וקדשים כלאים זה בזה, ודבר תימה הוא".
רש"י עומד על החידוש הגדול שבדברי הגמרא, ואף מגדירו "דבר תימה", אך לענייננו, מבהיר רש"י את מעמדה הכפול והמפוצל של אותה בהמה: מחד גיסא היא נפדתה ויצאה לחולין, אך מאידך גיסא חלק מאיסורי הקודשים עדיין נוהגים בה.
מעמדה הכפול של בהמת פסולי המוקדשין לאחר פדיונה בא לידי ביטוי בהלכותיה השונות, ונזכיר אחת מהן. במשנתנו נאמר שאף לאחר הפדיון הבהמה אסורה בגיזה ובעבודה: אסור לגזוז את צמרה ואסור להשתמש בה לעבודה בשדה. הגמרא בדף טו מצטטת שתי דעות בהסבר הלכה זו:
דעה א' – ישנה גזירת הכתוב נקודתית, המתייחסת בפירוש לאיסור גיזה ולאיסור עבודה.
דעה ב' – ישנה הלכה כללית יותר, הקובעת שפסולי המוקדשין הותרו לאכילה בלבד.
מסתבר ששתי הדעות חלוקות ביחס לאותו מעמד כפול של הבהמה. על פי הדעה הראשונה מדובר על בהמת חולין לכל דבר ועניין, ועל כן יש צורך בגזירת הכתוב מיוחדת שתלמד על איסורה בגיזה ובעבודה. לעומת זאת, על פי הדעה השנייה אף לאחר פדיון שומרת הבהמה על קדושתה, ועל כן היא אסורה בגיזה ובעבודה. התורה אמנם חידשה שמותר לאכול מן הבהמה לאחר פדיון, אך היתר אכילה זה איננו גורע מקדושתה הקמאית.
רבים מן הראשונים העדיפו את הגישה השנייה (שלבהמה יש קדושה, והתורה חידשה את היתר אכילתה). כך, למשל, עוסק בעל ספר החינוך (מצוה תפג) באיסור לעבוד בבהמת קודשים, וכולל בדיונו את איסור העבודה בבהמת פסולי המוקדשין. מהלך כזה אפשרי רק אם נבין שבהמת פסולי המוקדשין שומרת על מעמדה הראשון והמקודש. דברים נחרצים בהקשר זה כתב גם הרמב"ם (הלכות בכורות ה, ח) ביחס למשנתנו:
"אם קדם מום עובר להקדשן או שהקדישן תמימים ואח"כ נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה, שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה כמו שביארנו בהלכות מעילה".
הרמב"ם מבקש להסביר מדוע פסולי המוקדשין פטורים מבכורה אף לאחר פדיונם. הרמב"ם קובע כי איסור גיזה ועבודה איננו איסור בעלמא, אלא סימן מובהק לכך שישנה קדושה בבהמת פסולי המוקדשין גם לאחר פדיונה, ועל כן היא פטורה מן הבכורה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)