בכורות דף כו – בכור בעל מום

  • הרב ירון בן צבי
המשנה (כו ע"ב) מטילה על הבעלים את החובה לגדל את הבכור מעט טרם הבאתו לכהן, מכיוון שיש לתת לכהן את מתנותיו באופן מכובד. הרמב"ם פסק את דברי המשנה להלכה בהלכות בכורות (א, יד):
"אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ויתננו לכהן".
את הדין שיש לתת מתנות כהונה בצורה מכובדת ניתן ללמוד מהגמרא בחולין (קלב ע"ב):
"אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל.
מאי טעמא?
אמר קרא: 'למשחה' – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים".
המשנה הקצתה זמן לטיפול בבכור לפני מסירתו לכהן בהתאם למינו – בהמה גסה או דקה. עוד מציינת המשנה כי הכהן יכול לבקש מהבעלים לקבל בכור תמים לפני הזמן שנקבע, בתנאי שהוא מתכוון להקריב את הבכור מיד, מכיון שמסירה מוקדמת זו אינה מוסיפה טורח לכהן ואינה פוגמת בכבודו.
בהמשך המשנה אנו למדים שהבכור נאכל בתוך שנתו הראשונה, בין תם ובין בעל מום:
"הבכור נאכל שנה בשנה בין תמים בין בעל מום שנאמר (דברים ט"ו) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה".
החיוב לאכול בכור תם 'שנה בשנה' נלמד ישירות מהפסוקים. בניגוד לכך, המקור לחיוב אכילת בכור בעל מום אינו ברור, משום שהציווי (דברים טו, יט – כא) אינו מתייחס במפורש לבעל מום:
"כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ".
בהבנת המקור לחיוב אכילת בכור בעל מום בשנתו הראשונה נחלקו הראשונים. הרמב"ם (הלכות בכורות א, ח) למד מסמיכות הפסוקים שהחיוב לאכול בכור בעל מום בשנתו הראשונה הוא מהתורה:
"הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום שנאמר 'לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו'".
נראה שהרמב"ם הלך בדרכו של הספרי (פרשת ראה פיסקא קכד, יט):
"'כל הבכור אשר יולד בבקרך...' – מגיד שהבכור נאכל כל שנתו.
אין לי אלא בכור תם, בעל מום מנין? תלמוד לומר 'כל הבכור'.
מכלל שנאמר 'לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך' מלמד שהבכור אסור בגזה ובעבודה.
אין לי אלא בכור תם, בעל מום מנין? תלמוד לומר כל הבכור".
מנגד, רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים סימן קמב) סובר שהחיוב לאכול בכור בעל מום 'שנה בשנה' הוא רק מדברי חכמים:
"הבכור נאכל (כל שנה ושנה בין שור) בין תמים בין בעל מום שנאמר 'לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה'. ונראה דבעל מום אסמכתא בעלמא הוא דהא קרא לא איירי אלא בתם".
דברים דומים כתבו גם מספר אחרונים (מהרי"ט אלגזי, שו"ת בית אפרים י ועוד), והסבירו שמטרתה של תקנת חכמים היא להוות 'זכר למקדש'.
הפני יהושע והט"ז (יו"ד שו ס"ק ו) מציעים טעם נוסף. לדבריהם הסיבה שיש לאכול בכור בעל מום בתוך שנתו היא מחשש שמא יגוזו אותו או יעבדו בו. אולם הסבר זה קשה: אם כן, מדוע נתנו חכמים ארכה של שנה לאכילת הבכור, ולא חייבו לאכול את הבכור מיד? קושיה נוספת היא שלא מצאנו גזירה דומה בשאר פסולי המוקדשין.
ניתן לתרץ שמכיון שכיום אין דין של פסולי המוקדשין, לא שייך לחייב את אכילתם 'שנה בשנה'. לגבי בכור ניתן לומר שתיקנו לאכול בתוך שנה בבעל מום משום זכר למקדש, והקצבת הזמן מועילה גם למניעת מכשול של גיזה ועבודה.