בכורות דף כז – תרומת חוץ לארץ

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדף כז עמוד א עוסקת בתרומת חוץ לארץ. הגמרא מניחה בפשטות כי אף שהפרשת תרומות ומעשרות היא מצוה התלויה בארץ, חובה להפריש גם בחו"ל. הנחה זו איננה פשוטה כלל ועיקר, וישנן סוגיות שונות בש"ס שמהן עולה שאין כל חובה מדאורייתא או מדרבנן להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ. הסתירות בין הסוגיות הובילו את הראשונים להציע גישות שונות בעניין (סיכום מקיף ושיטתי של הדעות מצוי, באריכות עצומה, בספר "כפתור ופרח", פרק ט"ו):
א. לדעת רש"י (חולין ו ע"ב, ד"ה את בית שאן) והראב"ד (בהשגות על הרמב"ם, הלכות תרומות א, ה) חכמים תיקנו תרומות ומעשרות בחוץ לארץ באותם פירות שחייבים בארץ ישראל מן התורה, ואילו בדברים שחיוב ההפרשה מהם בארץ ישראל אינו מן התורה (כגון ירקות למיניהם) – אין חובה להפריש בחוץ לארץ כלל וכלל.
ב. הרמב"ם (הלכות תרומות א, א) קבע שחיוב הפרשה מדרבנן קיים רק בארצות הסמוכות לארץ ישראל. בארצות מרוחקות, שכלל אינן גובלות עם ארץ ישראל, אין חובה להפריש אפילו מדרבנן.
ג. לדעת רבינו תם (תוספות חולין ו ע"ב, ד"ה והתיר רבי) חכמים תיקנו להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ בדיוק כמו בארץ ישראל. הסוגיות שמהן משתמע שאין מפרישים תרומות ומעשרות בחו"ל עוסקות בתקנת דמאי, שאכן נתקנה אך ורק בארץ ישראל. אמנם, רבינו תם מוסיף ומעיר כי מנהג העולם שלא להפריש תרומות ומעשרות כלל, ומסביר:
"ורבינו תם מפרש דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס".
הגבלת זכויות הקניין של יהודים בקרקע משמשת, לדעת רבינו תם, עילה לפטור גמור מהפרשת תרומות ומעשרות.
להלכה, קיבל השולחן ערוך (יורה דעה שלא, א) את דעת הרמב"ם, וקבע שחיוב תרומות ומעשרות נוהג מדרבנן רק במדינות הסמוכות לארץ ישראל. אמנם, הגר"א על אתר ואחרונים נוספים מצדדים דווקא בדעות החולקות, המחייבות להפריש תרומות ומעשרות גם בחוץ לארץ.
כאמור, סוגייתנו מניחה בפשטות שישנו מושג של תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, אלא שחכמים הקלו בעניין זה קוּלוֹת שונות. נראה שהקולא הבסיסית ביותר היא זו המובאת בדף שלנו:
"ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ – אוכל והולך ואחר כך מפריש".
כידוע, פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות הם טבל, והאוכל מהם חייב מיתה בידי שמיים. היתרו של שמואל קובע, למעשה, כי חכמים חייבו להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, אך לא הגדירו את הפירות קודם ההפרשה כטבל. בלשון למדנית נאמר כי ישנה חובת גברא להפריש, אך הפירות עצמם אינם חפצא של טבל.
קביעה זו משמעותית ביותר. מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל סיפר שהרב אהרן סולוביצ'יק דגל בהסבר זה, ועל פיו לימד זכות על יהודים שומרי תורה ומצוות בחוץ לארץ, שנהגו לקנות לחם במאפיות של יהודים שלא הקפידו על הפרשת חלה. הרב אהרן סולוביצ'יק הסביר שבהחלט ייתכן שחיוב ההפרשה שתיקנו חכמים מוטל על בעל המאפייה, ולא על הלקוחות. הלחם כשלעצמו איננו מוגדר טבל לפני ההפרשה, וממילא אף אם בעל המאפייה איננו מקיים את חובתו – אין איסור לאכול מאותו לחם.
אם כן, חכמים תיקנו חיוב הפרשה בלבד. עתה יש להתלבט מה אופיו של חיוב זה: האם הוא יוצר תרומה של ממש (מדרבנן); או שמא מדובר על תקנת חכמים עצמאית, המנותקת מדין תרומה דאורייתא?
הספק שהעלנו, האם הדין מדרבנן מרחיב את הדין מדאורייתא או מהווה תקנה מחודשת ועצמאית, קיים ביחס לדיני דרבנן רבים. דומה שגם ספק זה נפשט בסוגייתנו. שמואל קובע שמותר לכהן טמא מת לאכול מתרומת חוץ לארץ. מעיקר הדין אסור לכהן הטמא בכל טומאה שהיא לאכול תרומה, ואם אכל – חייב מיתה. הבחנתו של שמואל בין טומאת מת ובין טומאות היוצאות מן הגוף (בעל קרי, נידה) מלמדת שתרומת חוץ לארץ שונה במהותה מתרומת ארץ ישראל. גם כאן, נראה שחכמים הטילו על בעל הפירות חובת הפרשה (חובת גברא), אולם אין ביכולתו להפוך את הפירות לתרומה של ממש (יצירת חפצא של תרומה). העובדה שתרומת חו"ל אינה 'חפצא של תרומה' מפילה את ההגבלות הסטנדרטיות שיש בתרומה דאורייתא.
עניין מרכזי נוסף הנזכר בסוגייתנו הוא סדר הפרשת חלה בחוץ לארץ. מפשטות הסוגיה עולה כי בחוץ לארץ מפרישים שתי חלות: האחת נשרפת והשניה נאכלת לכהן. הראשונים נחלקו בנושא, ואף להלכה מצאנו מחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א (יורה דעה שכב, ה; ויעויין גם ברמ"א באורח חיים תנז, ב, ובדברי המפרשים שם שדנו בסתירה, לכאורה, בתוך דבריו). בהזדמנות אחרת נרחיב, בעזרת ה', בנושא זה.