בכורות | דף כח | דיין שטעה

כדי להתיר שחיטה של בכור צריך דיין מוסמך לקבוע שנפל בו מום. כדרכו של עולם, "שגיאות מי יבין", ולעיתים קורה שהדיין שוגה בפסיקתו. בנידון דידן, אם נשחט בכור שלא נפל בו מום – בשרו חייב קבורה, ולא ניתן להנות ממנו.

הלכותיו של דיין שטעה מרובות ומורכבות (ראה שולחן ערוך חושן משפט סימן כה, ובאריכות עצומה במפרשים האחרונים שם). בעיון זה נבחן היבט אחד מסוגיה זו, הנזכר בסוגייתנו בפירוש.

המשנה בדף כח עמוד א קובעת:

וממשיכה המשנה בדף כח עמוד ב:

המפרשים האריכו לדון כיצד אדם הופך למומחה לבית דין (ראה בגמרא בסנהדרין ו ע"א, ובראשונים שם): האם הדבר תלוי בקבלת בעלי הדין, בקבלת רשות מגדול הדור או בגורמים אחרים. השאלה המשמעותית יותר היא מה פשר ההבדל בין דיין מומחה ובין דיין שאיננו מומחה. רש"י בסוגייתנו כתב:

מדבריו של רש"י למדנו שדיין הדיוט שטעה חייב מכיון שמלכתחילה לא היה לו ראוי לגשת אל הדין. לשון אחרת: החיוב איננו על הטעות כשלעצמה, אלא על עצם נכונותו לדון, אף שאיננו מומחה לכך.

נראה שניתן לפרש את הדברים באופן נוסף, לאור דברי הרמב"ן במקום אחר. בסוגיית 'אדם המזיק' שיטת בעלי התוספות היא שאף על פי שקבעו חז"ל "אדם מועד לעולם", ישנם תרחישים שבהם אדם המזיק לא יתחייב לשלם, משום שהיה אנוס. הרמב"ן (בבא מציעא פב ע"ב) חולק על כך, ולדעתו יש לקבל את הדברים כפשוטם, ולחייב אדם על כל נזק שגרם. הרמב"ן מודה שישנו תרחיש אחד שבו אין לחייב את המזיק על מעשיו:

כלומר – אם מדובר על בעל מלאכה המומחה למלאכתו, לא ניתן לחייבו אף אם הזיק. הרמב"ן מסייג את דבריו, ומסביר שאם אותו בעל מלאכה התרשל ברשלנות ברורה וחד משמעית – יש לחייבו.

מדברי הרמב"ן ניתן ללמוד שההבדל בין דיין מומחה ובין דיין הדיוט נוגע לא רק לעצם השאלה האם ראוי היה להם לשבת בדין, אלא גם לטעות כשלעצמה. כאשר אדם מוסר את ממונו לבעל מלאכה, או כאשר הוא מוסר את הכרעת הסכסוך לדיין, הרי שהדיין פועל בו כבתוך שלו, ואף אם יטעה – אין מדובר על נזק כלל. כאמור, אם מדובר על טעות ברורה וחד משמעית – הרי זו רשלנות פושעת, וניתן לחייב עליה. אך במקרה הפשוט יותר, הדיין המומחה פטור לא רק משום שמותר היה לו לשבת בדין, אלא משום שבעל הדין עצמו מינה אותו לעסוק בנושא ולהכריע כפי שיקול דעתו.