בכורות דף כ – רוב באיסורין ורוב בממונות בהלכות בכורות

  • הרב אביהוד שורץ
המשנה הראשונה בפרק השלישי עוסקת באדם שרכש בהמה, ולא ברור האם הבכירה. סוגיית הגמרא עוסקת בהרחבה רבה בענייני רוב, שכן ההנחה שלפיה רוב הבהמות יולדות בשנת חייהן הראשונה עשויה לברר את הספק אודות השאלה האם הבהמה הנקנית הבכירה בידיו של המוכר.
בברייתא בדף כ קובע ר' ישמעאל כי ישנו פרק זמן מסויים שלגביו ניתן להניח באופן ודאי שהבהמה לא ילדה בו, שכן רוב הבהמות אינן יולדות באותו פרק זמן. ר' יהושע חולק על ר' ישמעאל, וקובע שהיות וגם טינוף (כעין הפלה) מוגדר לידה לעניין בכורה, יש לחשוש שמא הבהמה הפילה בצעירותה, וממילא ולדה איננו בכור באופן ודאי.
ר' יהושע אינו חולק על העובדה שרוב הבהמות אינן יולדות בפרק הזמן שקבע ר' ישמעאל. עם זאת, ר' יהושע סבור שהיות וישנו מיעוט קטן של בהמות המפילות – יש לחשוש לכך, ולקבוע שהולד הוא ספק בכור ולא בכור ודאי. התוספות על אתר (ד"ה ורבי יהושע) דנים בהלכותיו של אותו "ספק בכור", לדעת ר' יהושע, ומעירים:
"ויש לומר דמכל מקום לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא והמוציא מחבירו עליו הראיה".
אם כן, החשש לטינוף מעורר ספק, המפקיע את זכותו של הכהן לתבוע לעצמו את הבכור. אמנם בדרך כלל אזלינן בתר רוב בהמות שאינן מטנפות, אך בדיני ממונות אין די ברוב שכזה, משום שיש צורך לבטל את מוחזקותו של בעל הבהמה, ואת זאת ניתן לעשות רק באמצעות בירור ודאי.
התוספות ממשיכים ומדגישים את החידוש שבקביעה זו:
"ומיהו היא קצת תימה דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק".
כאמור, בכל התורה כולה אזלינן בתר רוב. אשר על כן, יש להניח שאותו ולד הוא אכן בכור, ולא לחשוש למיעוט הבהמות המטנפות. משמעות הדברים: הולד אסור בגיזה ובעבודה, ואף קרב על המזבח. אולם בדיני ממונות יש צורך בבירור ודאי כדי להעביר את הבכור מידי בעליו לידי הכהן.
התוספות קובעים שאותו פיצול בין מעמדו הממוני של הבכור ובין מעמדו האיסורי הוא בגדר "תימה". את התמיהה שבדבר ניתן להסביר בשתי דרכים:
דרך א' - התוספות מביעים תמיהה המבוססת על גדרי הליכה אחר הרוב. לאמור – אם בענייני איסורים, הנוגעים לעבירה על לאוים דאורייתא, ניתן לסמוך על הרוב ולהקל, כיצד ייתכן שאין מקבלים אותו בדיני ממונות?! תמיהה מעין זו נזכרת בפירוש בגמרא בסנהדרין (ג ע"ב), והתוספות שם עוסקים בה.
דרך ב' - התוספות מביעים תמיהה המבוססת על הלכות בכורות. בבכור בהמה טהורה נאמרו הלכות שונות: הוא אסור בגיזה ובעבודה, הוא ניתן לכהן וכו'. הלכות אלו יונקות משורש אחד – היותו של הולד בכור. תמיהתם של התוספות היא כיצד בתוך אותה מסגרת אחידה של הלכות בכורות ניתן לפצל בין ההלכות השונות.
הרמב"ן (בהלכות בכורות בסוגייתנו) לא חשש לתמיהה שבתוספות, וקבע בנחרצות:
"ומסתברא לן דכי אין חוששין לטינוף משום דהוא מיעוט, ולמיעוטא לא חיישינן – דוקא לגבי בכור גופיה לאכשוריה למזבח ולמלקא עליה בגיזה ועבודה, ולמנהג בגופיה כל דיני בכור ודאי. אבל לאפוקי כהן מינייהו דבעלים לא מפיק, דקיימא לן אין הולכים בממון אחר הרוב".
המהרי"ט אלגאזי מציין שישנה מחלוקת ראשונים בנושא, ובשאלה האם ניתן לקבל הכרעה כזו, שהיא כעין "תרתי דסתרי". השימוש במושג תרתי דסתרי בהקשר זה מכוון לדרך השנייה שהוצעה לעיל: המחלוקת היא האם ניתן ליצור פיצול פנימי בהלכותיו של אותו בכור עצמו.
רבים מן האחרונים חקרו האם כוחם של רוב וחזקה יפה לברר את הספק, או שמא אינם אלא הנחיות הלכתיות כיצד יש לנהוג למרות הספק. הסברה המקובלת היא ששאלת תרתי דסתרי תלויה בחקירה זו. אם הרוב מברר את הספק – הרי שהוא קובע באופן חד משמעי כי הוולד איננו בכור, וקביעה זו רלוונטית לכל תחום שהוא. אולם אם הרוב אינו אלא הנחיה כיצד יש לנהוג במצב של ספק – ייתכן שבענייני איסורין תינתן הנחיה אחת, ואילו בענייני ממונות תינתן הנחיה אחרת. חקירה זו והשלכותיה דורשות עוד הסבר והרחבה, ועל כך בהזדמנות אחרת, בעזרת ה', ועוד חזון למועד.