בכורות דף לא – האומר דבר בשם אומרו
בסוגייתנו מסופר על כך שרב אידי, השמש של רב ששת, אמר בבית המדרש דבר ששמע מרב ששת, אך לא אמר זאת בשמו:
"רבי אידי סרסיה דרב ששת הוה שמעה מיניה, אזל אמרה בי מדרשא ולא אמרה משמיה.
שמע רב ששת, איקפד, אמר: מאן דעקיץ – ליעקציה עקרבא!
ורב ששת מאי נפקא ליה מינה?
דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים'? וכי איפשר לאדם לגור בשני עולמים?
אלא אמר דוד: רבונו של עולם, יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה!
דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר".
שמע רב ששת, איקפד, אמר: מאן דעקיץ – ליעקציה עקרבא!
ורב ששת מאי נפקא ליה מינה?
דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים'? וכי איפשר לאדם לגור בשני עולמים?
אלא אמר דוד: רבונו של עולם, יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה!
דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר".
המשנה במסכת אבות (פרק ו משנה ו) מלמדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אולם מהגמרא בסוגייתנו נראה שטענתו של רב ששת הייתה אישית, ולא נבעה מסיבה זו. לו הייתה בעיה בדבריו של ר' אידי מצד 'גאולה לעולם' היו גם שאר השומעים מקפידים עליו. זו כנראה הסיבה לכך שהגמרא מחפשת מניע אלטרנטיבי לביקורת על רב אידי.
הגמרא מסבירה שרב ששת רצה שאחרי מותו הלכה זו תאמר בשמו ויהיו שפתיו דובבות בקבר. המהר"ל (חידושי אגדות, יבמות צז), מבאר עניין זה:
"כי התורה לא שייך בה מיתה, וכאשר אומרים דבר שמועה מפיו ומתחבר מי שאמרו ההלכה משמו אל החיים על ידי התורה שהיא חיים, ולכך מביא לו החיים עד ששפתיו דובבות בקבר שהרי יש לו חבור אל החיים בדבר שאין שייך בו מיתה, ואז יש לו קצת חיים עד ששפתיו דובבת".
מכל מקום, נראה שסיבה זו אינה מחייבת את אמירת ההלכה בשמו של אומרה, שכן כלפי שמיא ידוע מי בעל ההלכה. יתרה מזאת: אף המשניות והברייתות לא נאמרו תמיד בשם אומרן. רבי יהודה החסיד (ספר חסידים סימן שסז) ביאר את הסיבה לתופעה זו:
"לכך חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם, כגון מי שחבר תורת כהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותקוני עולם כגון מסכת סופרים לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה ספר, כדי שלא יהנה בעוה"ז ויפגום שכרו לעוה"ב או היו ממעטים לו בעוה"ז זרעו ושם טוב מזרעו כנגד הנאה שנהנה בעוה"ז שקבל הנאה על שמו".
רבי יהודה החסיד מסביר שבמקרים רבים בעל השמועה מעדיף ששמו לא יתנוסס על שמועתו כדי שתהילתו בעולם הזה לא תפגום בשכרו לעולם הבא. מדבריו ניתן להבין שאין צורך לומר את ההלכה בשם אומרה, שכן אפילו התנאים לא חששו לכך.
לאור דברי ספר חסידים יש להציע הסבר נוסף לכך שרב ששת הקפיד על רב אידי. ניתן לומר שרב ששת חשש שאם ההלכה לא תאמר בשמו היא תדחה ולא תתקבל בבית המדרש.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)