בכורות דף לה – אמירה לנכרי

  • הרב אביהוד שורץ
אחד הנושאים המורכבים בהלכות שבת הוא קבלת סיוע מנכרי לביצוע פעולות שונות. אומות העולם לא נצטוו לשמור את השבת, ומכאן מתעוררת מאליה השאלה האם מותר ליהודי לבקש מנכרי שיעשה עבורו מלאכה בשבת. הגמרא במסכת שבת (דף קנ) עוסקת בעניין זה, וקובעת בפירוש: "אמירה לנכרי – שבות". כלומר – חכמים אסרו על יהודי לבקש מנכרי שיעשה עבורו מלאכה בשבת (בראשונים ישנן גם דעות האוסרות אמירה לנכרי מדאורייתא; ראה רמב"ן על התורה, שמות יב, טז).
בטעם איסור זה הציעו הראשונים נימוקים שונים. רש"י (שבת קנג ע"א; בבא מציעא עא ע"ב) סבור שאף שמדאורייתא יהודי אינו יכול למנות נכרי כשליח, חכמים החמירו וקבעו שיש שליחות לנכרי בהקשר זה. כלומר – כאשר יהודי מבקש מנכרי שיעשה פעולה אסורה, הרי שהנכרי הינו שליח של היהודי לעניין זה.
הרמב"ם (הלכות שבת ו, א) הסביר שאין לבקש מנכרי לעשות מלאכה בשבת כדי שלא תהא השבת קלה בעיניו של היהודי המבקש, ויבוא חלילה לעשות את המלאכה בעצמו.
גישה שלישית, הנזכרת בדבריו של רש"י עצמו (עבודה זרה טו ע"א), מנמקת שאין לבקש מנכרי לעשות מלאכה אסורה בשבת מדין "ממצוא חפצך ודבר דבר". לאמור – אף שהיהודי איננו מבצע את הפעולה בעצמו, עצם הדיבור אודותיה בשבת אסור.
על פי הגישה האחרונה, איסור "אמירה לנכרי" הינו ייחודי להלכות שבת. הרא"ש (בבא מציעא ז, ו) מצטט את דעת הראב"ד, שלפיה איסור אמירה לנכרי נוהג אך ורק בהלכות שבת. בנוגע לאיסורים אחרים רשאי ישראל לבקש מן הנכרי שיבצע את האיסור.
הרא"ש מקשה על דבריו של הראב"ד מסוגייתנו. הגמרא מספרת על "קסטור", פקיד רומאי, שהטיל מום בבכור. מן המשנה והגמרא עולה שאם המום הוטל בתום לב – ניתן לשחוט את הבכור ולאכול ממנו. עם זאת, אם הנכרי התכוון לפגום את הבכור כדי שיישחט, או אם היהודי ביקש מן הנכרי בפירוש שיטיל מום בבכור – אסור לאכול ממנו. הרא"ש טוען שלכאורה מפורש בסוגייתנו שאיסור אמירה לנכרי נוהג גם בהטלת מום בקדשים, ולא רק בהלכות שבת!
הרא"ש מצטט את תשובת הראב"ד עצמו לקושיה זו:
"התם משום חומרא דקדשים הוא, ולא גמרינן מינה".
התורה אכן אינה אוסרת אמירה לנכרי, למעט בשני תחומים: הלכות שבת קודש, בה נאסר דיבור חול; והלכות קודשים, משום חומרתן.
למרות תירוץ זה, דוחה הרא"ש את דבריו של הראב"ד. הרא"ש לומד את סוגייתנו כפשוטה, ומוכיח גם מסוגיות אחרות שאסור ליהודי לבקש מנכרי שיבצע עבורו פעולה אסורה. מסתבר שאיסור זה מבוסס על אותה "שליחות לחומרא" הקיימת בביצוע איסורים על ידי נכרי; או לחילופין על החשש שמא יבוא היהודי ויבצע את המלאכה בעצמו.
נעיר, לסיום, כי הגמרא בסוגייתנו מעלה אפשרות להבחין בין ניסוחים שונים בדיבור אל הגוי ("היה בו מום"; "נעשה בו מום"). הבחנה זו מוכרת גם מהלכות שבת: אף שאסור לומר לנכרי לבצע את הפעולה, ניתן לרמוז לו לבצעה בדרך עקיפה ואגבית. אמנם, גם רמיזה כזו לא הותרה בכל מצב (ראה משנה ברורה, סימן ש"ז ס"ק ע"ו, ואין כאן המקום להאריך בכך).