דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף לח | הוראת תלמיד חכם לעצמו

אגב דיון בהלכות מומי בכור מביאה הגמרא סיפור על ר"ש בן יוסי לקוניא, שסירב להורות לעצמו היתר בבכור בעל מום, ובמקום זאת העדיף ללמד את ר' יוחנן בן אלעזר את ההלכות השייכות למקרה הנדון, וביקש ממנו להורות על פיהן. הגמרא מקשה על כך:
"והאמר ר' אבא אמר רב הונא: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה – שומעין לו, ואם לאו – אין שומעין לו".
ומתרצת:
"איהו נמי מורה ובא הוה מעיקרא".
כלומר – בדרך כלל אין לסמוך על מימרא בלתי מוכרת המובאת על ידי תלמיד חכם כדי להכריע מקרה שבא לפנינו, אולם אם אותו חכם נהג לומר מימרא זו גם קודם לכן – ניתן לסמוך עליה.
ניתן להבין הלכה זו בשתי דרכים:
א. חשש שמא החכם משקר. כך משמע מרש"י ביבמות (עז ע"א ד"ה דהא), אולם הריטב"א (שם) תמה על הסבר זה, משום שהדבר אינו מסתבר – שתלמידי חכמים ישקרו בדברי תורה ויאמרו דבר שלא היה ולא נברא (אמנם, יש לציין שמצאנו מקרים מסוימים שבהם חכמים תלו מימרות בחכמים גדולים אחרים, אף שהדברים לא היו כך, כגון רב פפא בברכות מג ע"ב, אך שם לא מדובר על הלכה שאינה נכונה, אלא על הלכה נכונה שמצוטטת בשם אדם שאינו האדם הנכון. להרחבה עיין בשו"ת יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ג אותיות ו-ז, ואכמ"ל).
ב. חשש שמא החכם טועה. כך הבינו הריטב"א וראשונים נוספים, שהסבירו שמתוך העיסוק בסוגיה ההלכתית שלפניו החכם עלול לחשוב ששמע מרבו דבר המוכיח את צדקתו בעניין הנדון, בעוד שלאמיתו של דבר שמע מרבו דברים שונים מעט, או שהמקרה שלפניו שונה מעט והוא אינו שם לב לכך.
יתכן שיש הבדל בין שני ההסברים בשאלה מה צריך להיות הקשר של החכם לשאלה הנדונה כדי שעדותו לא תהיה אמינה. לפי ההסבר הראשון אין לסמוך על העדות רק אם החכם נוגע בעניין הנדון ומושפע ממנו בצורה ישירה (בין אם מדובר על נגיעה ממונית, כמו במקרה המופיע בסוגייתנו – שהבכור היה שייך לר"ש בן יוסי לקוניא עצמו, ובין אם מדובר על נגיעה אישית אחרת, כמו הרצון לחזק ולאמת את דבריו), אולם אם אין לחכם אינטרסים זרים – אין לחשוש שמא הוא משקר. לעומת זאת, לפי ההסבר השני ישנו חשש טעות גם במקרים שבהם החכם אינו נוגע בעדותו כלל, משום שבלהט הדיון לא תמיד יש פנאי לברר את הדברים לעומק ולבדוק האם הראיה החדשה שנוספה לפתע אכן טובה.
נפקא מינה נוספת עשויה להיות בשאלה האם יש להרחיב את הדין ולאסור לתלמיד חכם להורות היתר לעצמו, מחשש שמא הוא טועה ומדמה דברים שאינם כראוי. חשש זה שייך על פי הטעם השני, אולם על פי הטעם הראשון – אין סברא שהחכם עצמו, היודע שאינו משקר, יחשוש ולא יסמוך על עדותו (כמובן, גם הסוברים שהדין נובע מחשש שקר עשויים להודות שיש גם חשש טעות, ולאסור לאדם להורות לעצמו).
לכאורה ניתן היה להביא הוכחה מהאיסור לאדם לראות את מומי בכורו שלו, שבגללו חשש ר"ש בן יוסי לקוניא להתיר לעצמו את הבכור, שתלמיד חכם אכן אמור להימנע מלהורות היתר לעצמו. הר"ש (נגעים ב', ה) אכן נטה לאסור לאדם להורות היתר לעצמו במקום דאתחזק איסורא, אולם המהר"ח אור זרוע (סי' צג) דחה ראיה זו, והסביר שלגבי בכור ישנו חשש מיוחד שכהנים יפעלו שלא כדין כדי להתירו, משום שטורח הטיפול בו גדול מאוד, והכהן חושש שמא לבסוף כל הטורח הזה ירד לטמיון משום שלא יפול בבכור מום לעולם. בשל חשש זה, שבגללו גזרו חכמים שכהנים לא יהיו נאמנים להעיד על מומי בכור שנפלו מעצמם, תלמיד חכם כהן אינו יכול לפסוק לעצמו בשאלה אם המום שנפל בבכור הוא מום עובר או קבוע, אך אין בכך הוכחה שכל תלמיד חכם אסור להורות היתר לעצמו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)