בכורות | דף מו | עובר במעי אימו הנוכרייה
המשנה בסוגייתנו קובעת שבנה של אשה נוכריה, אשר התעברה מזרע בעלה הנכרי ולאחר מכן התגיירה (קודם לידת הבן), אינו מיוחס לאביו הנכרי.
רש"י (ד"ה נתגיירה מעוברת) מציין שהמקור לכך שהתורה הפקיעה את זרעו של הנוכרי הוא פסוק ביחזקאל (כג, כ):
"וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם".
בניגוד לאמור בסוגייתנו ,מדברי הגמרא במסכת קידושין (יז ע"ב) עולה שלבן נוכרי יש ייחוס אחר אביו הנוכרי. החילוק בין הסוגיות הוא שדברי הגמרא בקידושין אמורים רק בזמן שהבן לא התגייר, ואילו הגמרא בסוגייתנו מתייחסת לבן כחסר ייחוס דווקא כאשר הלה עבר תהליך גיור. במקרה זה היחס לבן הוא כאילו נוצר מעצמו ואין לו אב כלל.
בעלי התוספות (ד"ה נתגיירה מעוברת) תמהים על כך שרש"י נצרך לגזירת הכתוב, שהרי למדנו בגמרא (יבמות כב ע"א) שמרגע שגר מתגייר הוא נחשב כקטן שנולד, וממילא אין לו כל קשר למי שהיה אביו לפני הגיור. כך גם לגבי האב – מרגע שהוא נכנס לקהל ישראל, ילדיו אינם נחשבים עוד כקרובים שלו.
יתכן שרש"י הבין שדברי הגמרא ביבמות אמורים דוקא ביחס למי שמתגייר בחייו, משום שבגיורו הוא מתנתק מהוריו. לעומתו, עובר ה'מתגייר' במעי אמו נולד כיהודי, ואינו עובר תהליך של ניתוק מאביו, ולכן ניתן לומר שבן זה מתייחס אחר אביו כמו שהוא מתייחס אחר אמו. בעקבות הבנה זו רש"י מבהיר שהפסוק מיחזקאל מלמדנו שייחוס האב נקבע כבר בזמן ההפריה, ובמקרה בו האב לא היה יהודי באותה שעה – התורה הפקיעה את זרעו, ובנו אינו מתייחס אחריו.
לדעת רש"י ניתן לומר שבמקרה שבו ישראל בא על נוכריה והיא התגיירה בזמן שהעובר עוד במעיה – ייחשב הוולד כבנו של הישראל, משום שזרעו לא הופקע מעולם, ואולי הוא אף בכור לנחלה. ברם, לדעת בעלי התוספות, שכל גר הוא כקטן שנולד (גם זה שבמעי אמו), לא נוכל לומר כן, ולוולד זה לא יהיה כל ייחוס לאביו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)