בכורות דף מז – מי קרויה אם

בעבר, אמו של אדם הייתה מי שהרתה וילדה אותו, והדבר לא עורר דיון כלל. בזכות היכולות הטכנולוגיות העכשוויות (הפריה מלאכותית וכיוצ"ב) עלינו להתמודד כיום עם השאלה מי מוגדרת כאמו של הוולד במצבים שבהם חלקים שונים של ההריון והלידה נעשו על ידי נשים שונות. בפוסקים אנו מוצאים מספר דעות בנוגע לזהות האם, ונפרט את השיטות השונות:

בפשטות נראה שאין צורך בהבאת נימוק לכך שאשה אשר ילדה תינוק היא גם האם, אולם לאור המציאות המדוברת נוצר הצורך לברר זאת.

מקור שיטה זו במשנה אשר בה עוסקת סוגייתנו:

"נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת... בכור לכהן".

מהמשנה אנו למדים שבנה של מעוברת שהתגיירה הוא בכור לכהן, משום שיחוסו של הילד לאמו נקבע על פי שעת הלידה. כך ניתן להבין גם מהסוגיה (יבמות צז ע"ב) הדנה בעניין תאומים שהורתן הייתה בעת שהאם הייתה גויה:

"שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח; היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח".

כלומר – שני אחים שנתגיירו נחשבים כקטנים שנולדו (יבמות כב ע"א), ועל כן אין ביניהם קשר הלכתי, למרות שיש ביניהם קשר ביולוגי. לכן, לדוגמא, אין עליהם איסור לשאת האחד את גרושת 'אחיו'. לעומת זאת, כאשר לידתם של התאומים הייתה בקדושה, חל על האחים איסור אשת אח, או במילים אחרות – הם נחשבים אחים מן האם מבחינה הלכתית.

כדי שתאומים שהורתם אינה בקדושה ולידתם בקדושה יחשבו אחים עלינו להבין שהיחוס לאם נקבע בשעת הלידה, וממילא – היולדת נחשבת כאם.

[יחד עם זאת, מדברי התלמוד ביבמות עח ע"א עולה כי בנה של נכרית מעוברת שנתגיירה אינו צריך טבילה, והגמרא שם מבינה שהסיבה לכך היא שהעובר נחשב כחלק מאימו ועל כן טבילת הגיור שלה עלתה לו. מכל מקום, סוגיה זו דורשת ליבון מול הסוגיות שהבאנו לעיל וצ"ע.]

מקור גישה זו בגמרא בסנהדרין (צא ע"ב):

"ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה?
אמר לו: משעת יצירה.
אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא משעת פקידה.
אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר 'ופקדתך שמרה רוחי'".

אנטונינוס קובע שהנשמה ניתנת באדם כבר מרגע ההפריה, וניתן להבין מכך שגם יחוסו של האדם להוריו הוכרע ברגע זה. אם כן, מכיון שהביציות אינן של היולדת, השיוך של העובר הוא אל תורמת הביצית, שכן רק אליה יש לו קשר בעת ההפריה. מעמדה של תורמת הביצית נקבע בשעת ההפריה ומתממש ברגע הלידה.

הוכחה נוספת לעניין זה ניתן להביא מן הברייתא הבאה (נדה לא ע"א):

"תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו.
אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין.
אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין.
והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל".

מברייתא זו ניתן לראות שההקשר הגנטי הוא הקובע מי היא האם, ובמקרה דנן מדובר בתורמת הביצית (לשיטה זו, במידה והתורמת הינה גויה – יהיה על הוולד לעבור גיור).

[הרב עוזיאל (שערי עוזיאל חלק ב, שער מ, א, יח) דן באגדה זו לעניין בדיקת אבהות, משום שמהברייתא נראה שהדם מגיע מן האם בלבד, ואם כן – הוא אינו יכול להוכיח שום דבר לגבי האב. הרב הרצוג דחה את דברי הרב עוזיאל, וטען שבהחלט ניתן להסתמך על בדיקה זו:
"כמעט בושתי ונכלמתי מדברי כ"ג... ביחס של ביטול כלפי בדיקת הדם... מה שייך לדבר על נאמנות רופאים בדבר שנתקבל לברור מכל גדולי המדע הרפואי בכל העולם כולו! רז"ל אינם אומרים בשום מקום שקיבלו הללממ"ס שיש בבע"ח... וא"א היה שימסור כך הואיל והיום נתברר כשמש בצהרים שאין דבר כזה במציאות. ואולם הם ז"ל קבלו את הנ"ל לאמת ובנו הלכות גדולות על ההנחה הזאת הואיל ואריסטו קבע כך ונתקבל מפי כל החכמים שבעולם. ואיזה הבדל גדול בין המדע הרפואי שבימיהם ושבימינו...".
דברי הגרי"א הרצוג מתוך כת"י, מובא בספר "השתנות הטבעים בהלכה" של הרב נריה גוטל.]

דעה זו, שהיא במידה מסוימת פתרון ולא הכרעה, מייחסת את הוולד הן אל התורמת והן אל היולדת – לחומרא. כלומר, מחד על הוולד יחולו כל האיסורים הנובעים מן הקירבה לאם – הוא יהיה אסור בנישואין עם הקרובים של שתיהן, ומאידך לא יחולו עליו ההיתרים הנובעים מהקירבה, ויאסר עליו להתייחד עם שתיהן. בשיטה זו מחזיקים הרב שלמה זלמן אויערבאך (נשמת אברהם חלק ד, אבה"ע, ה, ב, עמוד טז) ועוד (הרב זלמן נחמיה גולדברג באסיא סה-סו, תשנ"ט).

[ניתן לפרש גישה זו בשני אופנים: א. אין די ראיות כדי להכריע בצורה חד משמעית, ולכן נוצר האילוץ להכריע לחומרא. ב. הכרעה חד משמעית עלולה לגרום לכך שההלכה לא תוכל בעתיד להסתגל למציאות חדשה שתיווצר ומוטב לקבל מציאות פחות נוחה מאשר מציאות כובלת.]

יש הסבורים (שו"ת ציץ אליעזר טו, מה) שמבחינה הלכתית אין לתינוק הנוצר במבחנה אב או אם, למרות שמבחינה ביולוגית ודאי שהוא קשור אליהם.

הרב משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות חלק ד סימן רפד) נימק גישה זו:

"דשתיהן אינן אמו, זו משום שלא נולד ממנה וזו משום שלא נוצר ממנה, והרי הוא כנוצר בספר יצירה".