בכורות דף מט – מצות האב בפדיון הבן

  • הרב אביהוד שורץ
מצות פדיון הבן נמנית בברייתא במסכת קידושין (דף כט) בין "מצוות הבן על האב", דהיינו חובות שיש לאב כלפי בנו. אותה ברייתא מתייחסת בנשימה אחת גם למצות מילה. באשר לאופי תפקידו של האב במצות מילה, מצאנו מחלוקת נרחבת באחרונים. בעל "כלי חמדה" (פרשת לך לך, אות ד) דן בדברים בהרחבה, ומציע שתי הבנות בסיסיות:
הבנה א – יש ללמוד את הסוגיה כפשוטה, ולקבוע שהמצוה היא מצות האב, והוא מחוייב למול את בנו בדיוק כפי שהוא מחוייב להניח תפילין או ליטול לולב.
הבנה ב – המצוה היא מצות הבן, אלא שמכיון שהוא בן שמונה ימים בלבד, אין לו אפשרות למול את עצמו, ועל כן האב מסייע לו ומל אותו.
ההבנה הראשונה מפורשת ברמב"ם בראשית הלכות מילה, שם נאמר ש"מצוה על האב למול את בנו". והנה, בדיוק אותו ניסוח מצוי ברמב"ם (הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פרק יא, הלכה א) גם ביחס לפדיון הבן:
"מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית".
אם כן, לדעת הרמב"ם מצות פדיון הבן מוטלת על האב, בדיוק כפי שפירש במצות מילה.
השאלה הנשאלת היא האם ההבנה השנייה שהציע בעל "כלי חמדה", שלפיה מבחינה עקרונית המצוה מוטלת על הבן, אלא שהאב מסייע בידו, אפשרית אף היא ביחס לפדיון הבן. בגמרא בקידושין (כט ע"א) נאמר שאם האב לא פדה את בנו – מחויב הבן לפדות את עצמו כשיגדל (כפי שמצאנו במילה, שמי שאביו לא מל אותו מחוייב למול את עצמו). מכאן מוכח, לכאורה, שהמצוה איננה מצוה מובהקת של האב, וגם לבן יש בה חלק.
עם זאת, המנחת חינוך (מצוה שצב) מחדש:
"ואם לא פדאו האב בין במזיד בין בשוגג או באונס, חייב הבכור לפדות עצמו כשיגדיל, דהמצוה היא הן על האב והן על עצמו. ואם לא פדאו האב עד שהגדיל, מכל מקום לא פקעה המצוה מעל האב, והאב מחוייב במצוה זו... אף דהוא גדול, מכל מקום מצותו על אביו".
אם כן, המצוה מוטלת על האב, ואף אם הבן גדול ומסוגל לפדות את עצמו, לא נפטר האב ממצוה זו. לשון אחרת: ההבנה השנייה שהוצעה לעיל אודות מצות מילה איננה רלוונטית בפדיון הבן, וכאן בוודאי מדובר על מצוה המוטלת על האב.
ניתן להציע שתי ראיות לדבריו של המנחת חינוך:
א. המנחת חינוך עצמו מוכיח את דבריו מסוגייתנו (בכורות מט ע"א; ובמקביל מקידושין כט). במשנה נחלקו חכמים ור' יהודה אודות מי שאביו לא פדאו, וכעת נולד לו בן; האם עליו לפדות את עצמו, או לפדות את בנו. לדעת ר' יהודה על האב לפדות את בנו, ורק אם נותר לו כסף – יפדה גם את עצמו. מדבריו עולה בבירור כי המצוה המרכזית יותר היא מצות האב כלפי הבן, ולא מצות האב כלפי עצמו. לדעת המנחת חינוך, גם חכמים החולקים על ר' יהודה מודים לנקודה זו, אלא שמצד דיני קדימות, הם סבורים ש"מצוה דגופיה עדיף" (אמנם, מסברה ניתן היה להציע שבכך בדיוק נחלקו ר' יהודה וחכמים, ודו"ק).
ב. דומני שניתן לסמוך את דברי המנחת חינוך גם על המקראות בתורה. מצות המילה נזכרה פעמיים – בפרשת לך לך ובפרשת תזריע. בשתי הפרשיות דורשת התורה למול את הילודים הזכרים, ואולם איננה מזכירה כלל את "מילת הבן". לשון אחרת: המילה נדרשת מצד היותו של הולד זכר, אך לא מצד היותו "בנך".
מאידך, ביחס לפדיון הבן מדגישה התורה באופן מיוחד את עניין הבן. כך, למשל, נאמר בפרשת בא (שמות יג, יג):
"וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה".
ובפרשת משפטים (שמות כב, כח):
"בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי".
אם כן, פדיון הבן היא מצות הבנים, והיא מוטלת באופן מיוחד על האב, בניגוד למצות מילה – שלגביה יש מקום גם להבנה הרואה באב שליח של הבן, המסייע לו לקיים את מצותו.