בכורות דף מ – לאסור את המותר

בסוגייתנו נחלקו רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי לגבי אכילת בשר בכור במקרה מסוים, ורבי עקיבא מטיח ברבי יוחנן בן נורי שבכך שהוא אסר את הבשר באכילה הוא גורם להפסד ממון של הציבור:

התייחסות זו לרכושו של אדם הינה דבר שצריך להעמיק בו – מה רצה רבי עקיבא ללמד? האם זהו באמת שיקול הלכתי, או שמא מדובר בטענה שהועלתה רק לצורך הרטוריקה ובאמת גם ללא טענה זו יכול היה רבי עקיבא לומר את אותם הדברים?

בספר הפרדס (דף קכז), המיוחס לרש"י, נאמר:

"שכשם שאנו מצווים שלא להתיר את האסור, כך אנו מצווים שלא לאסור את המותר כדי שלא להפסיד את ממונם של ישראל שהתורה חסה על ממונן".

באופן דומה כותב הש"ך (בפלפול בהנהגת הוראות איסור והיתר, סוף סימן רמב):

"כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואף על פי שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים, לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן".

כלומר – לא מדובר בהעדפת ממונם של ישראל אלא בעקרון הלכתי, שלא לאסור את המותר כלל. המאירי (חולין מט ע"ב) כותב שבכל מצב בו ניתן להתיר באופן שלא יהיה תלמיד חכם שיחלוק על ההיתר – יש להתיר ולא לחפש את ה'חומרות'. כלומר – בהלכה אין אנו אוסרים אלא אם כן אחרי בחינת הפנים לכאן ולכאן, מסקנתנו היא שצריך לאסור.

העקרון הקובע שהתורה חסה על ממונם של ישראל, נלמד מהכתוב בעניין נגע הבית (ויקרא יד, לו):

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת".

כלומר – צריך לפנות את הכלים מהבית קודם לקביעת הכהן, כדי שאם הכהן יטמא את הבית – לא יטמאו הכלים. מובן שאין צורך בהוראה זו בנוגע לכלים שניתן לטהר אותם, כגון בגדים או כלי עץ. הוראה זו באה כדי למנוע טומאה מכלי חרס, שלא ניתן לטהרם במקווה. התורה חסה על כלים אלו, למרות שווים המועט, יחסית לכלים אחרים. ניתן לראות דבר נפלא נוסף בהוראה זו – צרעת הבית באה על אדם שנענש עקב צרות עין, ואם על ממונו עלינו לחוס – קל וחומר שעלינו לחוס על ממונם של אחרים. כך נאמר במשנה (נגעים יב, ה):

"כיצד ראיית הבית?
'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית' – אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר 'נגע נראה לי בבית' אלא 'כנגע נראה לי בבית'.
'וצוה הכהן ופנו את הבית (ובטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כך יבא הכהן לראות את הבית)' – ואפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים, דברי רבי יהודה.
ר"ש אומר: עסק הוא לפנוי.
אמר רבי מאיר: וכי מה מטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו – מטבילן והן טהורים! על מה חסה התורה? על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו.
אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי – ק"ו על ממונו החביב. אם כך על ממונו – ק"ו על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע – ק"ו על של צדיק".