בכורות דף נד | מעשר בהמה משנה על חברתה

סוגייתנו מביאה מקור לכך שאין להפריש מעשר בהמה מטלאים שנולדו בשנה אחת על טלאים שנולדו בשנה אחרת: הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". הגמרא קובעת שפסוק זה עוסק בשני מעשרות – מעשר דגן ומעשר בהמה, ולגבי שני מעשרות אלו נאמר הכלל ש"אין מעשרים מן החדש על הישן".

לגבי מעשר דגן דין זה מעכב גם בדיעבד: אם אדם עישר מתבואת שנה אחת על תבואת שנה אחרת – המעשר אינו חל, והפירות נותרים טבל. לכאורה ניתן היה לצפות שכך יהיה גם במעשר בהמה, שהרי הוא נלמד מאותו פסוק עצמו. אולם הרמב"ם, שפסק דין זה בהלכות בכורות (ז, ה), הוסיף שדרישה זו נאמרה רק לכתחילה, ובדיעבד המעשר חל גם אם עישרו משנה על חברתה:

"אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש שנאמר 'היוצא השדה שנה שנה', ויראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה הרי זה מעשר מפני חומרת הקדשים שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש שיהיה שנה שנה".

ר' אריה פומרנצ'יק (תלמידו של הגרי"ז), בספרו תורת זרעים (תרומות א, א), הסביר את פסק הרמב"ם לאור חילוק יסודי לגבי אופיו של מעשר בהמה:

"דבעיקר חלות מעשר בהמה איכא ביה תרי דיני, חדא דין הפרשת מעשר כמעשר דגן וגם דין הקדש קרבן כשאר הקרבנות".

התורת זרעים עומד על אופיו הכפול של מעשר בהמה: מצד אחד הוא דומה לדיני המעשרות והתרומות (בייחוד בולט הדמיון בין מעשר בהמה ומעשר שני – שניהם אמורים לשמש את האדם לצורך התקרבות לקב"ה, על ידי העלאתם לירושלים ואכילתם שם באופנים מיוחדים), אולם מעשר בהמה משתייך גם לקטגוריה הלכתית נוספת – הקרבנות. כחלק ממשפחת הקרבנות, מעשר בהמה מתקדש על ידי אמירתו של האדם, בדומה לדין הקדשת קרבנות אחרים (אמנם גם על הקדשת מעשר בהמה מדין "קרבן" ישנן מגבלות מסוימות, ולכן לא ניתן לקחת בהמה שאינה שייכת כלל במעשר – כגון בהמה שכבר נתעשרה – ולהקדישה כמעשר בהמה, אולם יתכן שחלק מהמגבלות החלות על דין "מעשר" אינן שייכות בדין "קרבן" שבמעשר בהמה, ואכמ"ל).

כדוגמא למקרה שבו באים לידי ביטוי שני הצדדים של מעשר בהמה מביא התורת זרעים את המקרה המובא במשנה האחרונה של המסכת (ס ע"א):

המשנה קובעת שלא רק הטלה שיצא עשירי מן הדיר מתקדש, אלא גם טלה שהבעלים קראו לו בשם "עשירי", אף שיצא מן הדיר תשיעי או אחד עשר. דין זה מתאים לשני מסלולי ההקדשה שראינו: הטלה העשירי קדוש מדין "מעשר", שלפיו יש להקריב את הבהמה העשירית בעדר. הטלה האחד עשר, לעומת זאת, קדוש מדין "קרבן", משום שהבעלים הקדיש אותו בפיו וקרא עליו שם קרבן (נראה שדוגמא זו אינה הכרחית, ויש לדון בדברים על פי הדיונים במשנה ובגמרא לגבי מעמדם המדויק של התשיעי והאחד עשר, ואכמ"ל).

לאור מעמדו הכפול של מעשר בהמה מובן גם פסק הרמב"ם: האיסור להפריש מן הטלאים שנולדו בשנה אחת על טלאים שנולדו בשנה אחרת נובע מדין "מעשר", אולם אינו שייך בדין "קרבן" שבמעשר בהמה, שאותו מכנה הרמב"ם "חומרת הקדשים". זהו גם ההסבר לקביעתו של הרמב"ם שהתורה "לא הקפידה על מעשר בהמה בפירוש שיהיה שנה בשנה". בניגוד להבנה המתבקשת, לפיה הרמב"ם טוען שהדין לא נאמר בפירוש אלא ברמז, יש להבין את הדברים אחרת: הדין לא נאמר לגבי מעשר בהמה בפירוש, כלומר בייחוד, בנפרד מדינים אחרים, אלא רק כאשר מעשר בהמה נכלל עם מעשר דגן. אילו הדין היה נאמר לגבי מעשר בהמה לבדו, ניתן היה להבין שזהו דין המגביל הן את דין "מעשר" והן את דין "קרבן" שבמעשר בהמה, אולם כאשר הוא נכלל יחד עם מעשר דגן – הרי שהדין עוסק רק בדין "מעשר" שבמעשר בהמה, ולכן אינו מעכב בדיעבד.