בכורות דף נה – הירדן

  • הרב אביהוד שורץ
שנינו במשנה (נד ע"ב):
"ר' מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה".
לדעת ר' מאיר, במידה ואדם מחזיק עדר צאן בשתי גדות הירדן, אין הכבשים מצטרפות יחד לעניין מעשר בהמה.
דברי ר' מאיר מובילים את הגמרא לדיון מרתק אודות נהר הירדן. שתי שאלות מרכזיות נידונות בסוגיה:
א. מה מעמדו של הירדן ביחס לארץ ישראל – האם הוא חלק ממנה, או שמא דינו כחוץ לארץ?
ב. מהם מקורותיו של הירדן? שאלה זו משמעותית לעניינים הלכתיים שונים, הנזכרים בסוגיה, אך במרוצת הדורות נודעה לה גם משמעות פוליטית-מדינית מרחיקת לכת. המאבק על מקורות הירדן התעורר לא אחת במשך השנים, וכידוע – היה אחת מן העילות לפרוץ מלחמת ששת הימים.
באשר לשאלה הראשונה מצטטת הגמרא מחלוקת תנאים משולשת, המבוססת על פירושם של פסוקים שונים במקרא המזכירים את הירדן. בברייתא המובאת בגמרא מופיעות שתי דעות: האחת קובעת שהירדן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, ואילו השנייה קובעת שהירדן איננו חלק מארץ ישראל. אך הגמרא מחדשת שישנה גם דעה שלישית:
"אלא א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היינו טעמיה דר' מאיר... הכתוב עשאו גבול בפני עצמו".
פירוש הדברים הוא שהירדן הינו איזור נייטרלי, בעל מעמד עצמאי. מסוגייתנו ניתן להסיק שקביעה זו משמעותית אך ורק ביחס לדברי ר' מאיר, הקובע שהירדן מהווה חיץ לעניין מעשר בהמה. עם זאת, הירושלמי במסכת חלה (פרק ד הלכה ד) מציב באופן ברור את שלוש השיטות כשיטות עקרוניות ביחס למעמדו של הירדן: שייך לארץ ישראל, שייך לחוץ לארץ, או איזור בפני עצמו.
בביאור הדעה האחרונה, הרואה בירדן "גבול בפני עצמו", כתב הרב שלמה גורן (במאמרו "הירדן לאור ההלכה", בתוך הספר "תורת השבת והמועד"):
"כי מאחר שהירדן עובר בין גבולות שבטים רבים, ומשרת את כל הארץ, לא רצו לחלקו לשבטים ולומר שכל שבט זוכה בחלק שעל ידו, כי אז היה צריך לחלקו לארכו ולרחבו גם יחד, מאחר שהשבטים חנו משני צדדיו, בצד המזרחי והמערבי שלו. לכן הניחו אותו כשטח בפני עצמו בלתי מחולק, כדי שישתייך לעם ישראל כולו... ובמצב כזה ברור שהשליטה על שטח נייטרלי בלתי מחולק עוברת למלכות או לשלטון".
למדנו, אם כן, שישנם מקומות בארץ ישראל השייכים לאומה כולה, והבעלות עליהם איננה שבטית, אלא בעלות לאומית המיוצגת על ידי המלוכה.
הרב גורן במאמרו שם מעיר הערה נוספת, הנוגעת לשאלה השנייה בסוגייתנו. בספר יהושע מתוארים גבולות הנחלה של כל אחד מן השבטים. בתיאור גבולותיו של שבט נפתלי, השוכן בצפון הארץ, נאמר (יהושע יט, לד):
"וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ".
ונשאלת השאלה: כיצד תיתכן "פגיעה", כלומר נקודת השקה, בין שבט נפתלי הצפוני ובין שבט יהודה, השוכן בדרום הארץ?! הרב גורן מסביר:
"וכיוון שמקורות הירדן נמצאו בשבט נפתלי היו יכולים בני נפתלי לדרוש לעצמם זכות בעלות על כל הירדן, לכן בהגיע הכתובים לתיחום נחלת נפתלי קבע הכתוב "וביהודה הירדן מזרח השמש", להורות לנו שאין הבעלות נקבעת על פי המקורות של הירדן, כי אם על פי הסוף שלו, וכיוון שבסופו הוא נמצא בשבט יהודה ונשאר שם בים המלח, לכן נקרא הירדן כולו על שם שבט יהודה".
אם כן, הבעלות על הירדן נתונה בידי אלה שהמים זורמים בחלקם, ולא בידי אלה האוחזים במקורותיו (במערת פמייס, המזוהה כמערה הנמצאת באתר בניאס, למרגלות החרמון, סמוך לתל דן).
ואם בגאוגרפיה עסקינן, נסיים בהערה שלישית שמעיר הרב גורן שם. בסוגייתנו נאמר שאין הירדן אלא "מבית ירחו ולמטה", ונתקשו המפרשים בדבר – הלא יריחו, הסמוכה לים המלח, מסמנת את סופו של נהר הירדן, ולא את ראשיתו! הרב גורן מציע שטעות סופר נפלה בסוגיה, ויש לגרוס "בית ירח". הירושלמי במסכת מגילה (פרק א הלכה א) מתייחס למקום הנקרא בית ירח, המזוהה ככל הנראה בדרום מערב הכנרת. ואמנם, מסתבר שסוגייתנו מבקשת להדגיש כי הירדן הוא הנהר הזורם מן הכנרת ולמטה (החל מסכר דגניה), ולא הנהר הזורם אל הכינרת, שהינו למעשה תערובת של מקורות מים שונים.