בכורות | דף נז | יתום

משנתנו עוסקת בדין אשר באופן עקרוני אמור להתקיים בכל הקדשים, ולמרות זאת מוזכר רק במשנה זו, שדנה במעשר בהמה: דין 'יתום'. דין זה נלמד מן הפסוק בויקרא (כב, כז), המתייחס לכל הקדשים, ובו נאמר "תחת אמו", ודרשו חז"ל "פרט ליתום". כלומר – בהמה יתומה אינה יכולה להיקרב במקדש. פשוט היה לחז"ל שאין לפסול כל בהמה שאין לה אם, ועניינו של הפסול הוא דווקא מצבה של הבהמה בשעת לידתה או סמוך לה. לאור זאת, ניתן להבין את מהותו של פסול זה בשתי דרכים:

א. מציאות היתמות, כאשר היא קיימת כבר בתחילת חיי הבהמה, פוסלת אותה להקרבה.

ב. מות האם פוגם בתהליך הלידה ומגדיר את הבהמה כמעין "יוצא דופן".

מפשט דברי הגמרא משמע כאפשרות הראשונה, היינו שמציאות היתמות היא שפוסלת, ואין זה נחשב כ"יוצא דופן". יתר על כן, בגמרא בחולין (לח ע"ב) מפורש ש"יוצא דופן" הוא מצב שבו האם מתה לפני הלידה ואילו פסול "יתום" חל כאשר האם מתה במקביל ליציאת הוולד (והלידה עצמה הייתה בחיי האם). למרות זאת, מדברי הרמב"ם משמע דווקא כאפשרות השנייה. הרמב"ם מנה בהלכות איסורי מזבח (ג, יא) את כל פסולי הבהמה והשמיט את פסול יתום, למרות שבמקום אחר (שם, ד) הביא את הדרשה הפוסלת יתום מהקרבה. הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז חלק ה סימן אלף תנד) הסביר שלדעת הרמב"ם פסול יתום הינו סניף של פסול "יוצא דופן", ולא פסול נפרד הנובע מעצם מציאות היתמות.

ייתכן שחקירה זו עומדת גם ביסוד מחלוקת התנאים במשנתנו:

"ואיזהו יתום? כל שמתה אמה [או] שנשחטה ואח"כ ילדה,
ר' יהושע אומר: אפי' נשחטה אמה והשלח קיים – אין זה יתום".

מלשונו של תנא קמא משמע שמוקד הפסול הוא בכך שהלידה עצמה נעשתה כאשר האם כבר מתה או נשחטה. גם הרמב"ם (שם) הביא להלכה את לשון המשנה, אף שהיא סותרת את דברי הגמרא בחולין (לח ע"ב), שבה מבואר שפסול יתום קיים אף כשהאם מתה רק במקביל לסוף תהליך הלידה.

לעומת זאת, לדעת רבי יהושע אפילו אם האם נשחטה והשלח קיים – הולד אינו נחשב יתום. בגמרא מבואר שלאחר הלידה מלבישים את הוולד בעור אמו, וכך מגוננים עליו. נראה ברור שהעור יכול להוות תחליף לאם לאחר הלידה, אך אין הוא משפיע כלל על תהליך הלידה עצמו.