דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף סא | 'לתקוני שדרתיך' וסיום למסכת בכורות

סוגייתנו דנה במקרה שבו הבעלים מינה שליח לעשר את הבהמות והשליח טעה במניין. רב פפי ורב פפא נחלקו האם במקרה כזה מעשה השליח מחיל קדושה על הבהמות. רב פפא אומר שהקדושה לא חלה:
"דאמר ליה: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".
כלומר – הבעלים יכול לטעון שהוא לא מינה את השליח על מנת שיגרום לו הפסד, שיהיה עליו להמתין עד שיפול בבהמה מום. הגמרא מבררת מדוע המקרה דנן שונה מתרומה, שבה כאשר הבעלים שלח שליח לתרום מפירות הטבל ולא ציין כמה לתרום, והשליח תרם כפי שהוא מעריך את דעת בעל הבית, או שתרם בעין בינונית מכיון שלא ידע כמה בעל הבית מעוניין לתרום, התרומה הינה תרומה. לכאורה גם במקרה זה היה עלינו לומר שהמינוי של השליח היה על מנת לתקן ולא על מנת לקלקל, ואם הבעלים רצה לתרום פחות ממה שהשליח תרם בפועל – הרי שהוא מפסיד, ומדוע אין אומרים "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"?
הגמרא מתרצת שבתרומה יש אפשרות לתרום במספר דרכים, ואם הבעלים לא ציין כמה הוא מעוניין לתרום – השליח אומד את דעתו של הבעלים, ועל דעת כן הבעלים ממנה את השליח. אולם במעשר בהמה מדובר בטעות של השליח, ולא לכך הסכים הבעלים בעת המינוי.
יש לציין שאם השליח מנה את הבהמות בכוונה במניין מוטעה (קרא לתשיעי עשירי וכו') – פשוט שאין ממש במעשהו, משום שגם בתרומה, אם תרם בכוונה שלא כדעת בעל הבית אין תרומתו תרומה, כפי שנאמר במשנה (תרומות ד, ד):
"אם נתכוין להוסיף אפילו אחת – אין תרומתו תרומה".
נוסף על כך, נראה שמחלוקתם של רב פפי ורב פפא עוסקת רק במקרה של טעות במעשה השליח, אולם אם הבעלים עצמו טעה – הקדושה חלה, כמו שלמדנו לעיל במשנה (בכורות ט, ח):
"יצאו שנים כאחד – מונה אותן שנים שנים, מנאן אחד – תשיעי ועשירי מקולקלין".
במקרה זה הקדושה נתפסת הן בתשיעי (שהוא העשירי) והן בעשירי (שהוא האחד עשר). קדושה זו אינה מתירה להקריב את הבהמות, אך היא מחייבת שירעו עד שיפול בהם מום ואז מותר לאכלם (בשונה מהמקרה המובא בהמשך המשנה, בו הם קרבים על גבי המזבח).
הטעם לקדושת הבכור וייחודיות הראשית
נסיים את המסכת בעיסוק בטעם מצוות פדיון הבכורות. מצווה זו היא אחת המצוות המהוות זכר ליציאת מצרים. התורה אומרת שהטעם למצוות בכורות הוא שהקב"ה היכה את כל בכורות מצרים ואילו את בכורות ישראל הציל, ולכן הבכורות שייכים לו (שמות יג).
בנוסף לטעם הנזכר, למצווה זו יש פן נוסף – היא חלק ממשפחת מצוות ה'ראשית', הכוללת גם את התרומה והביכורים. במצוות אלו אנו מצווים ליתן את הראשית לכהנים, שליחי ה', ובנתינה זו אנו כביכול נותנים את הבכורות לה'. את הטעם לנתינת הראשון ניתן להסביר באמצעות דברי המהר"ל (גבורות השם פרק לח):
"לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם, לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות, ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל גם כן, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות".
כלומר – בכל דבר ראשוני יש דמיון מסויים לבורא, שהוא 'ראשית המציאות', ולכן ישנה קדושה בבכורות. נראה גם שבכל דבר ראשוני ניתן לראות באופן ברור יותר את מציאות הבורא בעולם – אנו רגילים לראות את האופן בו העולם פועל, ובגלל הרגל זה איננו שמים לב לפלא שבבריאה, אולם כאשר אנו רואים דבר שהתחדש בעולם – אנו רואים באופן מוחשי יותר את מציאותו של הבורא.
בעל ספר החינוך (מצוה פד) מציע טעם דומה למצוות השמיטה. לדעתו מטרת השמיטה היא להזכיר לאדם שהארץ שייכת לה', כמו שנאמר "כי לי הארץ" (ויקרא כה כג):
"כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו פירות בכל שנה ושנה לא בכוחה ובסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה".
שנת השמיטה מזכירה לאדם את מקומו ומטרתו – להיות עבד ה', וכך גם המפגש הראשון עם דבר חדש מזכיר לאדם מהיכן הכל בא ומה המקור לקיום המציאות. דברים מעין אלה מחזירים אותנו להכרה בכך שהכל מאת הבורא יתברך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)