דילוג לתוכן העיקרי

שבת | דף קמ | בל תשחית

 

הגמרא (קמ עמוד ב) מביאה רצף של הדרכות ועצות שימושיות לחיים מאת רב חסדא ואמוראים אחרים. בתוך הרצף הזה ניתן למצוא גם אמירה בעלת גוון הלכתי:

"ואמר רב חסדא: האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי - קעבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא - עובר משום בל תשחית.
ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף".


רב חסדא ורב פפא אומרים שמי שמסוגל להסתפק במאכל זול (לחם שעורים, שיכר) ולמרות זאת אוכל את המאכל היקר (לחם חיטים, יין) עובר על "בל תשחית". העולה מפשט דבריהם של אמוראים אלו, שכל בזבוז שאינו הכרחי נחשב כ"בל תשחית" ואסור לעשותו. רק כאשר המאכל הזול יכול להזיק לבריאות מסיקה הגמרא שמותר (ואף רצוי) להעדיף את היקר בכדי שלא לעבור על "בל תשחית דגופא". בעל שו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן סב) קיבל עיקרון זה להלכה ולמעשה:

"ואם כן דון מינה דבכל מקום דאפשר בפחות ועושה ביותר אפילו עושה לתועלת גמור איכא בל תשחית".


בדבריו בתשובה זו נאמר שבכל הוצאה כספית צריך לוודא שהיא משיגה תועלת חיובית ברורה שאי-אפשר להשיג בהוצאה פחותה יותר.

אמנם, דברים אלו סותרים לכאורה עיקרון חשוב בדיני בל-תשחית, והוא שאיסור בל-תשחית הוא דווקא בדרך השחתה ולא בדרך שימוש. הגר"י פערלא בביאור לספר המצוות של רס"ג (ל"ת רמט) כותב משום כך שיש להבין את מסקנת הסוגיה באופן שונה:

"ולכן נראה דודאי מאי דקאמר ולאו מילתא היא, על עיקר מילתא הוא דקאמר דלאו מילתא היא, כלומר דלא שייך הכא איסורא דבל תשחית כלל. ומאי דמסיק בל תשחית דגופא עדיף, לדבריהם הוא דקאמר, דלדבריהם דשייך בזה בל תשחית א"כ גם בגוף שייך בזה בל תשחית ובל תשחית דגופא עדיף. אבל לקושטא דמילתא לא שייך בזה בל תשחית כלל לא בלחם ויין ולא בגוף".


כלומר, הן השחתת המאכלים והן השחתת הגוף לא נאסרו כאשר הן נעשות שלא בדרך השחתה, וממילא כל הסוגיה היא לא להלכה. ייתכן ששאלה זו תלויה גם בהבנת סתירה פנימית מעניינת בתוך הסוגיה. קצת לפני הדברים הנ"ל של רב חסדא ורב פפא נאמר:

"ואמר רב חסדא: אנא לא בעניותי אכלי ירקא, ולא בעתירותי אכלי ירקא. בעניותי - משום דגריר, בעתירותי - דאמינא: היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי".


רב חסדא מעיד על עצמו שבעשירותו לא היה אוכל ירקות משום שחבל היה לו על המקום שהם תופסים, שיכול להתמלא בבשר ודגים. ולכאורה יש להקשות: הרי אם יכול היה להסתפק בירקות אסור היה לו לאכול בשר ודגים שיקרים מהם!

בעל השפת אמת על אתר מתמודד עם קושייה זו, וכותב:

"ואולי יש לחלק בינייהו משום דבשר ודגים מוסיפין כח יותר ומעלי טפי מירקא אבל נהמא דחיטי לא מעלי טפי מנהמא דשערי אלא לתענוג בעלמא".


השפת אמת מקבל באופן עקרוני את דברי רב חסדא, ומסביר את ההיתר לאכול בשר ודגים בכך שהם מוסיפים תועלת ממשית של בריאות וכוח לאדם ולא הנאה בעלמא. אך מדברי המאירי ניתן לדייק שהבין באופן אחר את היחס שבן שתי המימרות של רב חסדא:

"וכן אמרו דרך הערה לעני לצמצם בתוך ביתו כמה שיוכל האי מאן דאיפשר למיכל נהמא דשערי ואכיל דחטי עובר משום בל תשחת דאפשר ליה בשכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחת".


דעת המאירי היא שהאיסור לאכול מאכלי מותרות נאמר דווקא ביחס לעניים שעליהם לצמצם את הוצאותיהם ככל האפשר, וממילא אין להקשות מהנהגתו של רב חסדא בתקופת עשירותו לאכול בשר ודגים. מדבריו נראה שלשון "בל תשחית" בסוגייתנו לאו-דווקא היא, ואין ללמוד ממנה איסור כללי על בזבוז כספים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)